עוֹד תְּמוֹל הֶחֱדָה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

כִּנוֹרִי וַיַּצְהֵל פְּנֵי בְרוּאָיו,

גַּם רִתֵּק אֶל חוֹפוֹ, מְסֻלָּע, פֶּרֶא־יָם –

עֲקָדוֹ בָּרְנָנִים וַיִּשְׁלָו.

עוֹד תְּמוֹל הִדְּדָה וַתִּסַּק תְּכֵלֶת־רוֹם

נְגִינַת־הַבּוֹרֵא הַצְּרוּפָה;

בְּרִבּוֹא הַצְּלִילִים נִתְעַצְּמָה – וְהַיּוֹם

כְּמוֹ צָנְחָה שְׁמוּטַת־גַּף, עֲרוּפָה.

כִּנּוֹרוֹת דָּמְמוּ וּפָסְקוּ מִזְמוֹרִים,

דֹּעֲכוּ נְגוֹהוֹת־הַחֶדְוָה;

אֵין זֹאת כִּי אֵי־שָׁם פָּקְעוּ מֵיתָרִים

בִּלְבָבוֹ שֶׁל אָדָם – וַיִּגְוָע.