לזכר חיה פרוינד

כָּבַשׁ אֶת פָּנָיו בְּחֵיקִי יוֹם פָּצוּעַ,

נֶאֱנַק מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ הַנִּגָּר.

שָׁבוּנִי צְלָלִים. עַל כְּתֵפִי הָרוֹעֶדֶת

כַּפּוֹ הַכְּבֵדָה שָׂם אָז עֶרֶב אַכְזָר…

וְרוֹטֵן בִּירִיּוֹת רְחוֹקוֹת שַׂר־שֶׁל־לַיְלָה,

בוֹלֵשׁ בְּעֵינֵי זַרְקוֹרִים עֲנָקִים.

בְּכִי אֲוִירוֹן מְחוּץ־גַּף מְנַסֵּר עוֹד

בַּשַּׁחַק. הָרִים מְאוֹתְתִים נִזְעָקִים.

הַלֵּיל מְנַעֵר אַדַּרְתּוֹ הַבּוֹעֶרֶת,

נֶפֶץ, יְלֵל וַהֲמִית… לֵיל זוֹעֵק,

צוֹוְחִים כַּדּוּרִים בְּעָגְמָה שִׁיר־הַמָּוֶת,

אֲפוּף זִקּוּקִים מְזַנֵּק טַנְק שׁוֹאֵג…

אֶשְׁלֹף אַהֲבָתִי הַגְּנוּזָה, אַגְבִּיהֶנָּה

כְּלַפִּיד לִרְקִיעִים שַׁכּוּלִים, שׁוֹמֵמִים;

אַדְלִיק גַּם כּוֹכְבֵי חֲנִינָה וּמַרְגּוֹעַ

עַל שְׂדוֹת־הֲרֵגָה נוֹאֲקִים, רוֹעֲמִים.

תרצ"ו