נַפְשִׁי לָךְ לֹא כְמֵהָה

וּלְבָבִי הַדָּאוּב.

לֹא לָךְ שִׁירִי אֶשָּׂא

וַאֲנִי כָּל כַּךְ עָצוּב.

אַךְ כֹּה נָעַמְתְּ לִי בְּשׁוּבֵךְ

כִּי תַרְשִׁינִי לְלַטְּפֵךְ.

אַךְ כִּי אֵדַע נַפְשֵׁךְ זוֹמֶמֶת,

עַל אַחֵר כִּי אַתְּ חוֹלֶמֶת…

רַק בַּמִּסְתָּרִים

לוּ סְגוֹר־לִבִּי קָרַעְתִּי,

לְפָנַיִךְ לוּ כָרַעְתִּי

וְלוּ בְּבֶכִי אֲמָרֵר –

וְשָׁכַחַתְּ הָאַחֵר!

אַךְ לֹא אוּכַל סְגוֹר־לְבָבִי לִקְרֹעַ

וּלְפָנַיִךְ לֹא אוּכַל לִכְרֹעַ.

רַק בְּלֵילוֹת־עֶרְגָּה־וְיִסּוּרִים

דְּמָעוֹת שֶׁל דָּם אוֹרִיד בַּמִּסְתָּרִים.