יש רגעים בחיי האדם, רגעים מוזרים וקודרים. ומוזר הדבר: תמיד באים הם עם רוח סואנת של בוקר־חורף, או רוח סמוייה של ערב־קיץ. ואינך יודע, אולי באים הם על כנפי עצבת העולה מקרבך?
וברגעים כאלה בחיי־האדם מזדקר אתה פתאום מול התהום העצומה של האין־סוף, ופתע מזדקרת גם בדידותך הגדולה אל על, לאופק לא־נודע. ופתאום ניצבים אתם שניכם איש מול רעהו, בלי דעת מי גדול ממי: חללך אתה, חלל־הבדידות הגדול, או שניהם יחד מחלל האין־סוף הלא־נודע…
וזר אתה לעצמך אז והבדידות זרה לך והעולם הגדול זר לשניכם…