לְוֶרְנֶר גִּילֶס

לַחַשׁ הָאֶבֶן, רָם

תַּחַת יָרֵחַ בְּעוֹר־דָּגִים.

לָבָן הָיָה הַיּוֹם. לֹא־גָּמִישׁ

נְחַשׁ הָאֶבֶן אוֹר

בַּדְּרָכִים. לְבָנָה

הָיְתָה שְׂפַת־הַפֶּה הַמָּוֶת.

וְהֵיכָן לִמְצֹא זֶה אֶת זֶה, כְּמֵהִים,

הַפְּסָגוֹת הַצָּרוֹת בַּמֶּרְחָק –

זִקְנָה וּדְמָמָה צוֹמְחוֹת

בֶּחָלָל הַבּוֹדֵד –

מִסֶּלַע לְסֶלַע סוֹפֵר

בְּאֶצְבַּע בְּלִי זְמַן הַזְּמַן…

הֲבָרוֹת הַלַּילָה, אַתֶּן, הַגְּדוֹלוֹת!

וְכִי יָכֹלְתָּ לַנִּקְרָה

נָטָה סְבִיב הַגּוּפִים הַיּוֹם,

בְּעֵת שֶׁצִּלְּךָ בִּקֵּשׁ לַשָּׁוְא

לְהַגִּיעַ עַד שְׂפַת

הַיָּם הַמִּשְׂתָּרֵעַ בְּלִי גְּבוּל

– כֶּסֶף בֶּן־מָוֶת שְׁחֹר בֶּן־מָוֶת –,

כַּאֲשֶׁר צָמַח לְגַרְגֵּר שֶׁל אָבָק

אָסוּף מִתַּחַת רַגְלֶיךָ:

בָּעֶרֶב הֶחֱזַקְתָּ אֶת לִבְּךָ

בְּיָדְךָ. וְלָבָן

כְּמוֹ הַמָּוֶת לִבְּךָ.

בְּעֵין לַיְלָה מִתְיָרֵחַ

נוֹצֵצָה מֻכָּרָה מִשֶּׁכְּבָר

הַפְּנִינָה הַשְּׁחֹרָה לְךָ.

אריך ארנדט ונתן זך בפסטיבל השירה באמסטרדאם