יצחק אריה ברגר (1907 – נספה בשואה), ספרו היחיד ‘תבל גוועת’, לבוב, 1934.

מתוך מכתבו לדב סדן: (חסר תאריך, 1935?)… מסכים אנוכי לך שכלי הם עלובים, שפתי היא שטחית, אבל אטוּ בצורה הכתוב מדבר? אני אמונה שלוּ השתדלתי למחוק משירי את המלים הפשוטות, חסרות הכחל והשרק ולהכניס במקומן מלים קשות הבנה היה עולה לי אלא אני אינני אוהב להשתעשע במלים, אני לתוכן, לחיים כוונתי…[…] מהמתרחש בגאליציה? גאליציה העברית שבקה חיים לכל חי. יצא אשתקד ‘הסולל’ שריכז סביבו כל החי והער בעולמנו, נראו ניצנים כגון המשוררים הצעירים א.ד. ורבנר, שלום צהלר, אהרון ארליך וגם אני בכבודי ובעצמי התחממנו לאורו והנה פרחה נשמתו ונתפרדה החבילה. אנחנו הצעירים עומדים עוד כביכול בקשר תמידי. על־ידי גלויות דואר שואל אחד לשני בעסק אסותא ותו־לא. כולנו הננו מורים עברית בערי השדה, משתכרים אל צרור נקוב ותקוותנו היחידה היא לעלות בקרב הימים ארצה, כי סוף־סוף כאן נשקף לנו עתיד נאלח. ארץ־ישראל היא הנקודה האחת המזהירה בחיינו.

[…] סיפורַי שאני מתרגם מעברית ליידיש הולכים ונדפסים ב’מורגן' הלבובאי ואיה הוא המקום בו אוכל לפרסם את סיפורי העברים? תאמר לשלוח לא"י? היודע אתה כי מכתב עולה בסך של 60 פרוטות שבעדן אפשר לאכול סעודת הצהריים ועוד לעשן שני ‘שפורט’?

אֵין רֵאשִׁית וְאֵין קֵץ לְאוֹתָהּ הַפָּרָשָׁה,

שֶׁל יָמִים מִתְפַּתְּלִים סְבִיב הַצַּוָּאר כִּנְחָשִׁים.

חֲסֵרָה עֲבוֹדָה גַּם בִּלְבוּב, גַּם בִּקְרַקּוֹב וּבְוַרְשָׁה –

בְּכָל מָקוֹם חָרְבוּ לִבּוֹת הָאֲנָשִׁים.

אוֹכְלִים אַבָּא וְאִמָּא אֶת פִּתָּם בִּדְמָעוֹת

וַאֲנַחְנוּ פְּרִי בִּטְנָם מִתְפַּקְּרִים לְתֹהוּ לֹא דֶּרֶךְ,

עָרֵינוּ בָּתֵּי קְבָרוֹת שֶׁל עֲצָמוֹת יְבֵשׁוֹת –

וְהָרָעָב חוֹרֵק שֵׁן בְּרֹאשׁ רְחוֹבוֹת כֶּרֶךְ.

וְאֵין עֲדַיִן מִלָּה רַבַּת עֵרֶךְ, שֶׁתַּצִּית הָאֵשׁ

בְּלִבּוֹת נוֹאָשִׁים לְחַמְּמָם בְּנִיב שֶׁל בִּטָּחוֹן וְנֶחָמָה,

וְאֵין יָד שֶׁבְּאֶגְרוֹפָהּ מוּרָם עָל – תְּחַדֵּשׁ

אֶת רוּחַ בְּנֵי אָדָם, כִּי שָׁפְלָה עַד לָאֲדָמָה.

וְהַיְלָדִים בְּפִיּוֹת פְּתוּחִים עוֹדָם לְפַת צוֹעֲקִים

וּמַדוּעַ אָנוּ תּוֹעִים, מְהַסְּסִים וּמְחַכִּים…?

פתח דבר ל"תבל גוועת"

גאליציה הצעירה, היוצרת, זו שעברית היא נשמת־נשמתה וביטוי מכאובות הדור הכרח טבעי ותהומי לעצמיותה, קובעת פרק חדש לעצמה בדורנו. פרק זה הולך ונרשם בעמל ויגיע אין־קץ זה מזמן לא כביר, מיום שקבוצת הסופרים העברים ‘הסולל’ התוותה לעצמה קו־פעולה של “דווקא כן!”

על־אף כל הצינה של הסביבה הלבובית מנוזלת־האף וציוניותה נטולת חוט־השדרה, ולמרות כל ה"לכאורה" ו"אולי לא" של הבעלי־בתים הקולטוריים, הסוללים פורצים דרך ליוצר ולחביונות נפשו. הריאליות של חיינו בשנות תרצ"ג־צ"ד, המלאה הרס ואבדון ומסובלת תוחלת אחרונה של “באו מים עד נפש”, יש בה סם־מוות וחיים כאחד. אנו, עדת היוצרים העברים במדינה זאת, מאמינים בכל לב, כי כבר בעצם הביטוי האמנותי, של ייסורי־מוות אלו יש סממני חיים לבאות. אנו, בהוציאנו בדפוס דברי יצירה חדשים, מאמינים באמונה שלמה, שיש בעובדה זו גופא תנחומים ותקווה טובה.

‘תבל גוועת’ הוא ספר לביטוי ולשחרור מעקת המצוקה. שוועת־דור נשמעת מתוכו, וחרוז לחרוז לוקט משברון נפשות.

אנו קובעים על־כן: השנה – שנת תרצ"ד…

המקום: גאליציה. ובהיקף רחב יותר – פולניה.

המצב: דלות, ועניות ואביונות.

ופה אנו מוציאים לאור ספרי שירה עברית. בפרוטות אחרונות מארוחות שלא נאכלו ומנעליים שלא תוקנו. לשם ייחוד נפשנו הנהלאה, המצפה לאורם של ימות המשיח…

לבוב, ערב חנוכה, תרצ"ד. יעקב נתנאלי