אֶת שְׂפָתַיִךְ נָשַׁקְתִּי רַק פַּעַם,
אַךְ פַּעַם אַחַת נִסְעָרָה
הַנְּשִׁימָה בְּחָזֵךְ הָאָדִישׁ;
רַק לְרֶגַע קָלִיל הִתְרִיסוּ
שְׁמוּרוֹת עַל עֵינֵךְ הַקָּרָה;
שְׂפָתַיִךְ סֵרְבוּ בִּתְלוּנָה,
אַךְ סָפְגוּ בְּעֹצֶר רָזוֹן
אֶת מְטַר רִגְשׁוֹתַי הַנִּתָּךְ
עֲלֵיהֶן כְּבִרְכַּת הַיּוֹרֶה
עַל רִגְבֵי אֲדָמָה צְמֵאִים.
רַק לְרֶגַע קָלִיל חָצְבָה קֶרֶן אוֹר
בֵּין שַׁעֲרֵי גַן־עֶדְנֵךְ הַנָּעוּל,
כְּנָחָשׁ קַדְמוֹן אֶל גֵּוֵךְ הַמְּמָאֵן
נִלְפַּתִּי לִלְחֹשׁ עַל אָזְנֵךְ
אֶת שֶׁבַח פִּרְיִי הַמָּתוֹק
וּפִלְאֵי עֲסִיסוֹ הַמְּשַׁכֵּר.
וְאַתְּ –
לְשִׁירַת פְּתּוּיַי הֶאֱזַנְתְּ רְתֵת,
רָעֲדוּ יְצוּרֵי גֵוֵךְ
וּשְׁבִי נִלְכְּדוּ לְחָכְמַת מַדּוּחַי,
כְּאוֹתָם מַלָּחִים שֶׁשּׁוֹלָל הוּבְלוּ
אֶל אִי־הַמַּאֲוַיִּים הָרוֹנֵן.
וּפִתְאֹם –
אֶת שְׁמוּרוֹת עַפְעַפַּיִךְ פָּקַחַתְּ לִרְוָחָה
וּגְלִידֵי מַבָּטֵךְ הִקְפִּיאוּנִי;
הָלַכְתִּי נוֹשֵׂא עַל כַּפַּי אֶת סוֹדֵךְ,
אֶת דַּם קָרְבָּנֵךְ מְלַקְתִּיו,
וְחֶסֶד הָרֶגַע הַהוּא הַחוֹפֵז,
אֲשֶׁר לֹא יָשׁוּב לְעוֹלָם.
וְיָדַעְתִּי:
נִשְׁמְטוּ הַחוֹתְרִים מֵאֳנִיֵּךְ
וּכְאֹרֶן זָקוּף נִשְׁתַּיַּרְתְּ
עֲזוּבָה בְּקָדְשֵׁךְ הַמְחֻלָּל;
צוֹנֵן מִתְפַּזֵר בָּרוּחוֹת
אֵפֶר מִזְבָּחֵךְ, עַל גַּלִים,
וְאֵין אִישׁ שֶׁיִּפְקֹד אֶת קֹר בְּדִידוּתֵךְ
הַמְשַׁטֶּה בְּמֶרְחַב הַיַּמִּים…
ירושלים, י“א אייר – תרצ”ד