קינאתי במשוררים העברים ורציתי גם אני מאוד מאוד לחבר שיר ידידות בלה"ק לידידתי.

בריח לבונה ריח בשרך,

וריח אפך כתפוחי זהב – –

ואמרתי לעצמי: לא יצלח שכמותך: שירה גבוהה מכל שירה הושרה לאהבה עלי קרקע כאן, פעם, קח ספר שיר־השירים וקרא את השירה באוזני האשה. היש למעלה הימנה?

– מה נעמת אהבה בתענוגים, כתוב שם. רעדתי. השנה שנת תרפ“ז. אצלנו אזל הלחם מן הסל. חצאי־ימי־צומות משמשים מסגרת־הפאר לשבעה ימי שבתא. ואם לחם לא יהיה ח”ו, איך ייקווה החלב בשדי־אמהות אצלנו? ואיך נשיר שירי אהבה לידידותינו בארץ?

ולא יספתי לשיר עוד. אי אפשר. (כי בכלותי את השורה: וריח אפך כתפוחי זהב, מיד קפץ עלי לשם ריתמוס: רעב).

אמן אני אומר לכם: מיטב השיר לא כזבו. מיטב השיר – אמיתו.

מוסף ‘דבר’ כ“א חשון תרפ”ז, 29.10.1926