… היום הרהרתי שוב בכל מה שהנני מהרהר לעתים קרובות בחדשים האחרונים. אילו הייתי יכול להקים חומה מסביב לרגש ולתודעה, למען לא אדע ולא ארגיש את הנעשה מסביב – הייתי אומר בלב שלם, שטוב לי ואין לי עוד תביעות מהעולם הזה. אך… לעתים, עקב קריאה בעתון, שמיעת עדי־ראייה או אי־ראייה, נעור בי משהו הלוחץ להוציאני מהחיים השאננים הללו (באופן יחסי), ולהטילני למקום, ששם אוכל להטיל את כל משקלי ויכלתי על מאזני המציאות הקודרת, למען הבהירה. ברגעים כאלה אני שוכח שאני פרט, שיש לי חיים פרטיים השייכים רק לי, שישנה משפחה, שאת קיימת… שעלול הנני לקפח את חיי־הפרטיים לעתיד. ובאותם הרגעים נדמה לי, שמשהו בוער בפנים. אך תמיד ניתז על הרגש הלוהט איזה סילון רק מפינה שקשה לי לכנותה בשם, – אולי אקרא לה פינת־האנוכיות? או יצר הקיום? קוראים לזה גם “רגש אחריות”. – – – ואותו סילון מחזירני אל אמא, אבא, אליך ואל עתידנו המשותף, אשר אם לנהוג לפי אותו להט שבלב, צריך אני להניחו על קרן הצבי.

ואמנם, הלעולם יש לחיות חיים בלתי רגילים? –

הרי צריך כל אדם להקים לעצמו בית! ועקב זה הריני כובש אותה התמרמרות לוהטת נגד המציאות, אשר, נדמה לי, שהיא עלולה להיות לכוח כביר שיוכל להרוס במהירות את הגוף, כי חזק ולוהט הוא ממני הרבה.

– – –.

… אבל אין דבר, הרי זה הכרח, זה לא בא מתוך בחירה חפשית וכל צרה היורדת עלינו בהכרח, צריך להשתדל להמתיקה עד כמה שאפשר, ואף הפעם צריך להאמין, שכל זה יחלוף, ושוב יהיה טוב.