“כְּשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי קָטָן בְּיוֹתֵר, הַדֶַּרֶךְ סְבִיב קִמּוּרָהּ הַיְמָנִי שֶׁל הַגִּיטָרָה הָיְתָה לְלֹא קֵץ” –

פְּתִיחָה בַּחֲלוֹם הִיא הֶכְרֵחִית.

פָּנַי לַבֹּקֶר.

כְּסוּת דִּשְׁאֵי הַבֹּקֶר בְּעַרְפִלִּים מְאַפְשֶׁרֶת

גְּלִישָׁה לְתוֹךְ יוֹם בְּלִי לְהִקָּרַע מֵהַחֲלוֹם,

רַק אָז רַק אָז – –

כָּעֵת עַכְשָׁו לֶאֱרֹז כָּאן חֲלוֹמוֹת

שֶׁהִתְגּוֹלְלוּ בְּאִי־סֵדֶר זְמַן רַב, בְּרָצוֹן טוֹב

אַךְ לְעוֹלָם לֹא בְּתִכְנוּן שָׁפוּי

בְּקִפּוּלִים קַפְּדָנִיִים, לְכִוּוּן הַפַּסִּים אוֹ הַסִּיבִים

רְחוּצִים וּמְגֹהָצִים לִפְנֵי הָאַחְסָנָה

דְּבָרִים שֶׁאֲמוּרִים לְהִבָּדֵק, לְהָצִיק וְלִהְיוֹת

שׁוּב מֻנָּחִים בִּמְקוֹמָם.

הַשִּׁיר נִגַּף בְּעָצְמַת הַנִּדּוּי.

רוּחַ כְּבָר לֹא קָרָה

רוּחַ שֶׁל פְּנֵי שָׂדֶה.