בָּאוּלַמִּים עָבְרָה רִנָּה: מָחָר
עַל חוֹף כָּל תְּפִלּוֹתֵינוּ נְטַיֵּל;
וָאַעַל לַסִּפּוּן כֻּלִּי רוֹטֵט,
אוּלַי לִי יִגָּלֶה מָחָר הַלֵּיל.
סְבִיבִי הָאֹפֶל נוֹשֵׁם חַם. יָדַעְתִּי,
כְּבָר כָּל הַמֶּרְחַקִּים קְרוֹבִים;
וְלָמָּה הַנִּכְסָף כְּמוֹ בְּזָדוֹן
מְשַׂחֵק עִם הַכּוֹסֵף בְּמַחֲבוֹאִים?
הַסְּפִינָה נָעָה אַט אַט וּבִזְהִירוּת –
יוֹתֵר סָמוּךְ לַחוֹף יוֹתֵר פַּחִים;
וְאֵין סִימָן סָבִיב וְאֵין כּוֹכָב
לַנְחוֹת אֶל מִבְטַחִים.
וּבְכָל זֹאת אַרְגִּישׁ: לוּ בַגְּלִילוֹת הַלָּלוּ
וּבְאֹפֶל זֶה הֻצַּגְתִּי לְבַדִּי,
כִּי אָז גַּם בְּמִטְפַּחַת עַל עֵינַי
לִבִּי מָצָא נָתִיב לְצַעֲדִי.
תרצ"ד