לֹא נִיר יָרֹק כָּאן יְקַדֵּם פְּנֵי שָׁב

מִיָּם פְּחָדִים. כָּאן חוֹף בְּלִי אֲדָמָה;

רַק חוֹמוֹת פְּלָדָה מִצְטוֹפְפוֹת גְּבוֹהוֹת,

קָפְצוּ יָשָׁר מִתְּהוֹם אֶל הַחַמָּה,

עוֹמְדוֹת כְּעַל אַסְדָּה חַדּוֹת הַקַּו –

עַד מַבָּט שׁוֹהֶה חָשׁ חֶתֶך סַכִּינִים –

וְכָחוֹת מִגְּרוֹנוֹתָן עָשָׁן שָׁחוֹר

בְּבוּז אֶל פְּנֵי שָׁמַיִם הַקּוֹרְנִים.

וְקוֹלוֹת אֵימִים: שְׁרִיקָה נוֹקֶבֶת רוֹם,

וַעֲנָק־מַקְדֵּד בּוֹרֵג תַּחְתִּית עוֹלָם;

שָׁם בִּרְחוֹב צַר אֲנָשִׁים דְּפוּקִים בַּסָּךְ

וְחוֹר־חוֹמָה אָפֵל בּוֹלְעָם, בּוֹלְעָם.

אֵדַע עִיר זוֹ. כָּאן יְעֻבַּד אָדָם,

כָּאן יְחֻטַּט כָּל מַה שֶּׁהוּא לְטֹרַח,

כָּל שֶׁשָּׁרְשׁוֹ לֹא זֶה. לִבִּי, שְׁמַע:

גְּנֹז הֵיטֵב מַה הֵבֵאתָ מִן הָאֹרַח.

תרצ"ד