לְהַאֲמִין

כִּי קְצָרָה הִיא הַדֶַּרֶךְ אֵלֶיךָ, אֵלִי,

קְצָרָה – כְּדַרְכּוֹ שֶׁל אָדָם בַּחֶלֶד,

כִּתְפִלָּתוֹ הַחֲטוּפָה,

אַךְ לֹא לְהָבִין:

אִם אַתָּה הַמֶּלֶךְ וְאָנוּ חֵילֶךָ

הַהוֹלְכִים תָּמִיד לִקְרָאתֶךָ –

מִי, אֵפוֹא, הָאוֹיֵב?

וְלָמִָה כָּאן אָדָם לָאָדָם מַאֲכֶלֶת?

וְזֶה שְֶׁפָּרַח מִפֹּה וְעוֹדֶנּוּ יֶלֶד?

וְזוֹ הָאֵם הַשַּׁכּוּלָה?