אין בין הכותרת, לבין תת־הכותרת, אלא קשר של דבר והיפוכו, לשם שיקול ודיון בנושא.

שאלה זו נשאלת ע“י רבים, הכואבים את כאב הפרידה מן הישן, ההולך ומוצא מפני החדש. איך יש לרצות לנסות, להציל מה שניתן להציל מ”הטחנה העתיקה", לחפש דרך לאסוף פזוריה, להדקה ולחזקה במסמרים, להטליא, לצרף אליה משהו מן החדש, מחלצות מהאפנה של היום? – או לתת לישן להמשיך בקיומו, – במקום ששרד לו מלשד עברו כוח ורצון לכך – כמו שהיה לו “להפטיר כדאשתקד”, לא לחפש תערובת מלאכותית עם החדש, ולהכריז על אפשרות של “דו־קיום בשלום” של שני עולמות אלה. עולם עולם ותחומו, תחום תחום וכיפת ממשלתו, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

הכותרת הראשונה היא, איפוא, הגדרת הישן ושלשה חתנים ושלש כלות תחת חופה אחת בקיבוץ – בבואת החדש ודיוקנו.