בָּאתִי בְּמִשְׁעַנְתִּי וּמִגְבַּעְתִּי לְפָקְדָהּ בְּבֵית־הֶעָלְמִין,

וְקִדְּמוּנִי סִילוֹנֵי־מַיִם מִמַּמְטֵרוֹת

שֶׁסּוֹבְבוּ מֵעַל הַמַּצֵּבוֹת וְהַשִּׂיחִים וְהַדְּשָׁאִים.

וְאַחַת בְּסָמוּךְ לְקִבְרָהּ, עַזַּת־קִלּוּחַ,

הִתִּיזָה עָלַי מַיִם רַבִּים כְּמָטָר.

הַהַצְלָפוֹת הַתְּכוּפוֹת הִרְתִּיעוּנִי תְּחִלָּה

מִלֵּאמֹר לָהּ אֵת שֶׁחָפַצְתִּי לוֹמַר:

"צָהֳרֵי עֶרֶב־יוֹם־כִּפּוּרִים עַתָּה, וַאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ

לִרְאוֹת אֶת דְּמוּתֵךְ בְּעֶרֶב זֶה:

רְחוּצָה וּלְבוּשַׁת־חַג וּשְׁבִיסֵךְ בְּיָדֵךְ

הוֹלֶכֶת לַסְּעֻדָּה־הַמַּפְסֶקֶת לִפְנֵי צוֹמֵךְ —

וַאֲנִי מְלַוֵּךְ וּמַחֲזוֹר־תְּפִלּוֹתַיִךְ בְּיָדִי.

מָחָר עִם תֹּם תְּפִלַּת נְעִילָה וּתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר

אָבוֹא לְקַדֵּם אֶת פָּנַיִךְ. אַתְּ תַּעֲנִיקִי לִי נְשִׁיקַת־

בְּרָכָה וְאִחוּלֵי “חֲתִימָה טוֹבָה”.

אוֹיָה לִי, כִּי אֶשְׁתָּקַד לֹא כָּךְ נֶחְתַּם —

וֵאלֹהִים וַאֲנָשִׁים הֶעְלִימוּ מִמֶּנִּי גְּזַר־הַדִּין הַנּוֹרָא — —

עַל מִשְׁטַח קִבְרֵךְ נִצָּבִים עֲצִיצֵי צַבָּר מִגִּנָּתֵךְ,

הַמֻּתָּזִים תְּכוּפוֹת בְּסִילוֹנֵי מַמְטֵרָה.

שִׁלְהֵי־קַיִץ עַתָּה וְטֶרֶם סְתָו,

שְׁמֵי עִמְקֵנוּ כְּחֻלִּים לְלֹא עֲנֶנֶת,

וְעֵת גְּדִידַת־הַתְּמָרִים הִגִּיעָה —

אֶשְׁכְּלוֹת הָאַרְגָּמָן — — "