הַלַּיְלָה כֹה רָטֹב וְסוֹעֵר,
אֵין כּוֹכָב בִּשְׁמֵי רוֹם,
בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר הָרוֹעֲשִׁים
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ דֹּם.
שָׁם הַרְחֵק מֵאֹהֶל הַצַּיָּד
הַבּוֹדֵד נֵר רוֹמֵז לִי: בֹּא!
אַל נָא יִמְשְׁכֵנִי לָאֹהֶל,
מָה רַבָּה הָעֲזוּבָה בוֹ.
הַזְּקֵנָה יוֹשֶׁבֶת עִוֶּרֶת
תּוֹךְ כִּסֵּא הָעוֹר הַדַּל;
זָרָה וְקוֹפֵאת כָּאֶבֶן
וְלֹא תוֹצִיא אַף הֶגֶה קַל.
הָלֹךְ וְקַלֵּל יִתְהַלֵּךְ
בֶּן הַיַּעֲרָן אֲדֻם־הָרֹאשׁ;
הוּא מַשְׁלִיךְ אֶת תֶּלְיוֹ בַכֹּתֶל,
וְצוֹחֵק צְחוֹק רַעַל וָרוֹשׁ.
הַטֹּוָה הַיָּפָה מַרְטִיבָה
הַפִּשְׁתָּה בְדֶמַע רָב;
לְרַגְלֶיהָ יִרְבַּץ, יֶהֱמֶה,
יִתְרַפֵּק כֶּלֶב הָאָב.