הִבְרִיקוּ הַרְחֵק פְּנֵי הַיָּם

בְּאוֹר אַחֲרוֹן שֶׁכְּבָר עֻמָּם;

לְיַד בֵּית הַדַּיָּג יָשַׁבְנוּ שָׁם,

יָּשַׁבְנוּ לְבַד וְדוּמָם.

הָאֵד וְהַמַּיִם עָלוּ רוֹם,

הַשַּׁחַף עָף בִּמְחוּגָה;

מֵעֵינַיִךְ בְּאַהֲבַת תֹּם

דִּמְעָתֵךְ נָשְׁרָה נוּגָה.

הִיא נָשְׁרָה לָךְ עַל צְחוֹרָה יָד,

וָאֶכְרַע לָךְ, הַנְּעִימָה;

מִכַּף יָדֵךְ, צְחוֹרָה יָד –

שָׁתִיתִי אֶת הַדִּמְעָה.

מִנִּי אָז בִּי לִבִּי דַוָּי,

נִשְׁמָתִי בִי כָּלָה וְאֵינָהּ;

הִרְעִילָה, הָהּ, אֶת בְּשָׂרִי חַי

הָאִשָּׁה בְדִמְעַת עֵינָהּ.