מַאֲמִינִים כִּי לִבִּי כָּלֶה
בְּצַעַר אַהֲבָה מָר,
לִבְסוֹף גַּם בְּעַצְמִי אַאֲמִין
בַּמֶּה שֶׁמַּאֲמִין זָר.
הָהּ, קְטַנָּה וְעֵינַיִךְ גְּדוֹלוֹת,
תָּמִיד אָמַרְתִּי לָךְ כִּי
אֵין קֵצֶה וּגְבוּל לְאַהֲבָתִי
הַמְכַלָּה אֶת לִבִּי בִי.
אַךְ רַק בְּתוֹךְ אָהֳלִי הַבּוֹדֵד
אָמַרְתִּי כָל אֵלֶּה לָהּ,
אוֹי, כִּי בְחֶבְרָתָהּ הֶחֱרַשְׁתִּי,
וְלֹא הִגַּדְתִּי לָהּ עַד מָה.
מַלְאָכִים רָעִים הָיוּ,
לֹא נָתְנוּ לִי לִפְצוֹת פֶּה,
אוֹי, בְּשֶׁל מַלְאָכִים רָעִים
לִי בָא כָל עָנְיִי זֶה,