© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

פורסם ב-“דבר” 1 באוגוסט 1960

דורות על דורות נשאו יהודים בלבם את תוגת יום החורבן, יום בו הוכפלו צרות (כלשון הגמרא), והוא בהכרתנו עד היום אבי כל החורבנות והפורענויות. המעיין בזכרונותיהם של רבים מטובי האומה יעמוד על רישומו של “ליל איכה” בעיצוב דרכם ועולמם הרוחני. ידוע, שסוציאליסטים ראשונים (אהרן שמואל ליברמן וחבריו) ביטלו את כינוסם לרגל יום האבל הלאומי.

ואולם תנועה אחת ויחידה בעמנו הרימה ידה נגד הט' באב והכריזה עליו יום חג וגנוסיא – תנועת שבתאי צבי. וחסידי יעקב פראנק עשוהו יום הוללות ופריצות. הרבנים בדור ההוא שנלחמו עד חרמה בכת מדגישים במיוחד את ענין ביטול התענית והאבל ביום החורבן – מטעמים לאומיים יותר אולי מאשר דתיים. ותמיד הטעימו בפולמוס זה את הגדרתו הרציונליסטית של הרמב"ם, שמנה בבהירות שכלו וצלילות דעתו בכלל סימניו של משיח אמת, שיקבץ את ישראל בארצו ויצליח במעשיו ובמלחמותיו וכו'. ולא בכדי הם הוקיעו את משמעותה ** הקוסמופוליטית**, המטמעת, המבוללת של השבתאות.

כותב החוקר א. ענת (פרלמוטר, "תרביץ ג‘, כרך ו’), שהשבתאות נתקה את רעיון הגאולה והשחרור היהודי – מרעיון שיבת ציון. שבתאי צבי הבטיח ליהודים שחרור מעול מלכויות בכל מקומות מגוריהם, חלומו היה שלטון עולם (תקון פגמי ההוויה ו"ממילא " – הפגם של צרות ישראל), ביקש להיות מוכתר בקושטא ולא בירושלים וכו'. הזדרזותם של יהודים למכור את נכסיהם כרוכה באמונה, כי “בימי מלכות המשיח שבת שבתון יהיה ליהודים ולא יצטרכו כלל לעמול לפרנסתם”.

ואכן, אחריתם של חוגי השבתאים-הפרנקאים, שנתקיימו תקופה ארוכה במחתרת, העידה על תהילתם; לא רק שמד לטמיעה – אפילו עלילת דם! ברור, שלא מחוגים אלה יצאו ראשוני בוני ציון וחלוציה ופורצי חומות ירושלים העתיקה וסוללי הדרך לתחיית ישראל. וזו טעותו של פרופסור בן ציון דינור (בספרו “במפנה הדורות”) המייחס לחוגים אלה ראשית עליה וגאולה.

כי אכן, תודעה לאומית יהודית לא ייתכן שתעקור מלב את זכר יום האבל, שהוא ראש לחורבנות ולגלויות.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.