יֵשׁ וַאֲדַמֶּה כִּי מֵעַל הַכֹּתֶל

דְּמוּתָהּ יוֹצֵאת מִמִּסְגֶּרֶת תַּצְלוּמָהּ

וּפָנֶיהָ הַחַיּוֹת מְהַלְּכוֹת בַּחֲדָרִים.

מְשִׁי שְׂעָרָהּ שָׁחֹר חָצוּי בִּפְסֹקֶת,

צַמָּתָהּ אֲסוּפָה בְּמִקְלַעַת עַל עָרְפָּהּ,

גְּבִינִים שְׁחֹרִים בְּשִׁפּוּלֵי מִצְחָהּ לָבָן,

וְחִיּוּךְ מֵיטִיב קוֹרֵן עַל הַפָּנִים

מֵעֵינַיִם שְׁחֹרוֹת וְיָפוֹת.

יֵשׁ וַאֲדַמֶּה – – הָהּ, חָזוּת שָׁוְא!

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ הָאֲבֵלָה

בַּנּוֹף הַהוּא הַקָּסוּם

בֵּין אֳרָנִים זְקוּפִים לְזֵיתִים יְשִׁישִׁים,

וּבִקְעָה שֶׁמִּתְגַּלָּה פִּתְאֹם לָעַיִן

עֲטוּרָה רִכְסֵי הָרִים בָּאֹפֶק

וְשֶׁטֶף מֵי־יַרְדֵּן חוֹצֶה תּוֹכָהּ.

שָׁם עַל מִישׁוֹר מִמַּעַל לַבִּקְעָה

מַצֵּבוֹת צָצוֹת כְּשִׁבֳּלֵי־שָׂדֶה.

וְשָׁם שְׁנֵי עֲצִיצֵי צַבָּר

מֻצָּבִים עַל מִשְׁטָח שֶׁל קֶבֶר,

וְהַקֶּבֶר מְכַסֶּה תֵּל־עָפָר,

וְתֵל־הֶעָפָר מְכַסֶּה אָרוֹן,

וּבָאָרוֹן הֻטְמְנָה גְוִיָּתָהּ הָעֲנֻגָּה.