יָדַעְתִּי כִּי הַזָּר אוֹרֵב לְבֵיתֵנוּ.

רָאִיתִי בְּרַק עֵינָיו בַּחֲשֵׁכָה,

שָׁמַעְתִּי פְּסִיעוֹתָיו הַחֲרִישׁוֹת,

הוּא בִּשֵּׂר בּוֹאוֹ בַּחֲלוֹמוֹת רָעִים –

אַךְ בְּאַחַת טָעִיתִי:

לִי הוּא אוֹרֵב, בִּי יִפְגַּע חִצּוֹ.

אַתְּ זוֹכֶרֶת? בְּאַחַת מִשִּׂיחוֹתֵינוּ

– בְּעוֹד שָׁלֵם בֵּיתֵנוּ – אָמַרְתִּי:

“אֲנִי רִאשׁוֹן אֵלֵךְ, לְפָנַיִךְ– –”

כֹּה וַדַּאי הָיָה, כָּל הַסִּימָנִים הֵעִידוּ.

אוּלָם אַתְּ אָמַרְתְּ – וּבְהַשְׁקֵט:

“וְאוּלַי אֲנִי, מִי יוֹדֵעַ – –”

הַזָּר יָדַע.