לוגו
שִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עא “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח: “אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ” (קהלת ג, יא) – בְּעוֹנָתוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם; לֹא הָיָה הָעוֹלָם רָאוּי לְהִבָּרְאוֹת קֹדֶם לָכֵן. אָמַר רַ' אַבָּהוּ: "מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם, בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת וּמַחֲרִיבָם – עַד שֶׁבָּרָא אֶת אֵלּוּ, אָמַר: אוֹתָם לֹא הָיוּ עֲרֵבִים עָלַי, אֵלּוּ עֲרֵבִים עָלַי (בר“ר ט, ב; מד”ת לד, א; שמו"ר ל, ג).


פָּתַח – את דרשתו על הפסוק מספר בראשית בעזרת הפסוק מספר קהלת.

בְּעוֹנָתוֹ – בזמנו הנכון.

עֲרֵבִים עָלַי – טובים ויפים בעיני.

אֶת אֵלּוּ – שמים וארץ, עולמנו.

*

עב “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא) – אָמַר רַ' חַמָּא בַּר חֲנִינָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין, רָאָה אוֹתָהּ וְעָרְבָה לוֹ. אָמַר: פָּלָטִין, פָּלָטִין! הַלְוַאי תְּהִי מַעֲלַת חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת, כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵית חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ: עוֹלָמִי, עוֹלָמִי! הַלְוַאי תְּהֵא מַעֲלֵה חֵן לְפָנַי בְּכָל עֵת כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱלֵיתָ חֵן לְפָנַי בְּשָׁעָה זוֹ (בר"ר ט, ד).

פָּלָטִין – ארמון.

עָרְבָה לו – היתה טובה ויפה בעיניו.

מַעֲלַת חֵן – מוצאת חן.

*


עג מַהוּ “וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” (בראשית ב, ב) – אֶתְמְהָא! אָמַר גְּנִיבָא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה וְצִיְּרָהּ וְכִיְּרָהּ. וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה? – כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מָה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? – שַׁבָּת (בר"ר י, ט).


אֶתְמְהָא – יש לתמוה על הפסוק, שהרי המלאכה הסתיימה ביום השישי ולא ביום השביעי!

גְּנִיבָא – כך שמו של חכם בבלי זה.

וְכִיְּרָהּ – גילף בה קישוטים לנוי.

כַּלָּה – ומשחק מילים הוא בין “כלה” ל“ויכל”.


עד “הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר” (בראשית ב, ח) – כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה בְעוֹלָמוֹ וְאוֹמֵר: רְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי וְצוּרָה שֶׁצַּרְתִּי. “אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם” (שם שם, ד) – בּוֹרְאָם מְשַׁבְּחָם – וּמִי מְגַנָּם? בּוֹרְאָם מְקַלְּסָם – וּמִי נוֹתֵן בָּהֶם דֹּפִי? אֶלָּא נָאִים הֵם וּמְשֻׁבָּחִים הֵם (בר"ר יב, א).

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה תכונה אנושית).

וּמִי מְגַנָּם – מי יוכל לבזות אותם?

מְקַלְּסָם – מהלל אותם.

*