לוגו
חידושים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

חידושים / יוסף חיים ברנר


…אומרים אתם: חידושים? מתפעלים אתם ממדינת הים ומהמיסיונרים שבמלכות אנגליה, המדברים על המשיח שלהם והנם כיהודים לכל דבר במלבושיהם ובדיבורם? ברם מה לכם להרחיק נדוד? יכול אני לספר לכם מלתא דהוה בדידי, בכאן ובזמן הזה – ועניתם ואמרתם: מדרש פליאה. ובכלל, הנה מה שאומר לכם: לפי עניות דעתי, ליכא שום פירכא על הדברים הנעשים בזמננו. בדורותינו אלה אין להאמין לשום בר-נש, מ מ ש לשום בר-נש! האידנא הכל הולכים בראשיהם למטה וברגליהם למעלה. ותמה אני, אם יש יודע בדור הזה מה הוא בנוהג שבעולם ומה המה חידושים…

ומעשה שהיה כך היה.

עלה שיגעון ברוחי וביקשתי ללמד “לשון-קודש” את יענקלי שלי. מדוע לא?

נזדמן לי איזה קרוע ובלוע, מאותם שרבו בינינו עתה, ואומר שהוא יודע לשון-קודש. ואגיד לכם את האמת: מצא האיש חן בעיני, לכאורה. נראה היה שהאין האי גברא פיקח גדול במילי דעלמא, אבל הן לא לשרת בחנותי לקחתיו. והרי אני אומר לכם: יִשרתו שָכנה על פניו. שלושה רובלים.


ומלמד הוא מאז את יענקלי שלי שעה-שעה ליום. פִּעל, פָּעל… ואגב הוא מקריא לפניו ב“ביכלך”. נוּ, כלום אין לי דאגות אחרות? יודע אני, שהתורה שבהם אינה גדולה, ברם העיקר הלא הוא לשם הלשון.

נוּ. שבוע, ירח…

פעם אחת… לשם “כַּתָּבות” אני נוטה אוזן לקריאתם: מין מעשה-צדיקים. ימי הסליחות. השכים הרבי. הלך ליער. מאי איכפת לי? מילא, מבין אני: מעשה-ליצנות. לועגים לרביים. אבל מה רעש? בעצמי, אמנם, הנני מאמין, אבל אותם הספרים… אֶט, אני חושב, יקראו למו… כי מה הם כל אלה הרומאַנין?.. מליצה אינה מקלקלת…

אלא שרואה אני והנה התפעלותו של זה הבחור המשונה עוברת כל גבול. התפעלות… נוּ, ממש של עגל! נוּ, יפה הליצנות, יפה, טובה המליצה, טובה… אבל להתפעל באופן כזה!.. האין דברים בגו?..

וכאן אני עומד ומתערב בדבר. ענין זה מה טיבו? של מאפו, חֶה-חֶה, או של אחר?

אש-להבה !.. אני אומר לכם, שמי שלא ראה התפעלות זו לא ראה התפעלות מימיו. כחסיד פולני מממש!.. מתבייש קצת מפני – סוף-סוף, אני הוא בעל ביתו – ודולק בהתלהבות!

– פנינים, ר' אַיזיק, פנינים!

ואני איני מתעצל ומשים המשקפים על חוטמי. אדרבא, אדרבא, מה בכאן? מפני, שכאמור, נעשה לי הדבר תמוה קצת. חסיד שוטה ואפיקורס… כן, אפיקורס, כמו שתשמעו להלן…

והבחור שלי קורא שורה ומתלהב, קורא שורה ורוקד מעצמו. אַי–אַי–אַי, “אם לא למעלה מזה”, “אם לא למעלה מזה”… ככה, כמדומה, קרא אותו הרבי… כבר איני זוכר… וצוחק גם אני… אין לכחד: לפעמים אלו הכת-ליצנים הנם ממזרים גדולים, מזיקים גמורים, משחיתים!..

ומיד אני רואה – התאמינו כי אספר? – שהבחור שלי מתפעל באמת, בתמימות!.. סופו, אמנם, הוכיח על תחילתו, כמו שתשמעו להלן, ולא חרך רמיה צידו. ואולם מוכן אני להישבע גם עכשיו, שהוא לא התחפש באותה שעה ודיבר באמונה על דבר צדיקים וקדושה ומסירות-נפש, ואגב-אורחא הילל את מחבר ה“ביכל”… פרץ… לא, לא סמולינסקי הידוע… איזה זרח או חצרון… כל הרוחות יודעים אותם !..

ואת טעותי אני מזכיר היום: שמחתי אז עליו כמוצא שלל רב. ברוך השם, שיש מיראי שמו גם בין בחורים כאלה…

ובאתי עמו בדברים, ונוכחתי שהוא מלא וגדוש… נוּ, מלא וגדוש ממש. את מי אינו יודע? את כל ספרי המוסר ואת כל ספרי החסידות, אחד מהם לא נעדר. ודיבוריו, לכאורה, יוצאים מן הלב. בקיצור, צדיק תמים בדורותיו.

מילא, אני חושב, אשריני שלא נכשלתי בבן-אדם שאינו הגון; כזה ידריך את יענקלי שלי, אם ירצה השם, בדרך התורה והמצוה…

ואומר אני לו: אשמח מאוד; הנה בקרוב ימלאו ליענקלי שלי שלוש-עשרה שנה, וטוב כי במקום אלה הקריאות, שאמנם הנן טובות – לא חפצתי להכעיסו בכדי – תלמדו, בכל זאת, מוטב שתלמדו הלכות-תפילין מ“חיי אדם”…

ויודעים אתם, מה הוא עונה לי?

– ומהיכן מעלתו יודע, שאני בעצמי מניח תפילין…

                                                                                            -----

שמא תאמרו, כי כבר סיפרתי לכם הכל – טועים אתם.

המעשה הוא כך: המענה הנ"ל על דבר התפילין, אמנם, כמובן מאליו, לא ישר בעיני, ובכל זאת לא נתעוררתי להעבירו על ההוראה. מצד אחד לא האמנתי קצת: אין אדם משים עצמו רשע ומצד אחר ראיתי והנה הוא עושה הכל באמונה, וגם בחור “בעל ביתי” ממכריו היללוֹ לפני, שהוא נקי-כפים ובר-לבב ומוכשר לתת לחברו את נשמתו. נוּ, בין אדם לחברו – גם זה דבר גדול. וגם על יענקלי שלי נתחבב מאוד.

ובינתים הוא עושה את שלו ואינו חדל מאמרותיו מעת לעת. ומדבר הוא יפה, אני אומר לכם, עפ"י דרך החסידות. נוּ, על דבר נשמת האדם ועוד עינינים כאלה עד… – בושה היא להתוודות – עד שאני שוגה שנית בו ושוב נוטה לחשוב ששׁיטה בי באמרו, כי אינו מניח תפילין וכי רק בקש רצה לדחותני… ואף על פי שעזות, וביחוד לפני בעל-ביתו, גם היא אינה מן המידות המשובחות, ברם אל יפּלא בעיניכם. אני יעדתי את עצמי, סוף-סוף, בשעת הפנאי לדבר אתו עד הנקודה ולתכן את רוחו באמת.

עד שלימים, באותה העת שתפרתי לי את הסודוט הזה, נכנסתי אל בֶנדיט החייט, ששם היתה שכונתו של בחור דנן.

נכנסתי ומצאתי את הפועלים יושבים על מחטם ולועגים למלמדי שלא בפניו. הוא יצא לדרכו. לועגים למלבושיו, לאכילתו. “דג מלוח וסעודת מכות – קורא האחד שבהם, ,שקץ' ידוע – וכל היום הוא סובב בחדרו מפינה לפינה”…

בקיצור, חס אני על כבוד תלמיד חכם, ובאמת חרה לי מאד על אלה עמי-הארץ ומתחיל אני ללמד עליו זכות בפניהם. אדרבה, אני אומר, זוללים וסובאים, צריכים הייתם ללמוד אל דרכי איש כזה. אתם רק הב, רק הב, והוא מסתפק במועט. והם צוחקים: ר' אַיזיק, מדמה בוודאי, שצדיק גדול הוא המלמד שלו!

בקיצור, למה אאריך לכם. חייטים הלא חייטים הם לעולם. מתוך עזות הם הולכים ועולבים כלאחר-יד את בתי הכלה מרת פֵיגה: אם כן, ר' אַיזיק, למה אין כבודו יכול כל העת למצוא חתן לפֵיגה, והלא זה בא לביתו… חֶה-חֶה!

קיצור הדברים, אני איני נעלב מפניהם, ואעפי"כ אני כועס ואומר להם: הדיוטים! קטנו עבה ממתניכם. ברם בתי זו מה אשמתה כי תבזוה? ברוך השם, בתי היא יפה וצנועה, בת-ישראל, וגם חמש מאות רובלים נדוניה ערוך בשבילה…

ובתוך זה, כשאני עומד ומדבר כך לתת לחֶברה בינה – מתעוררת בעלת הבית ואומרת, כי חלילה לה לעלבני, חס ושלום, ובכונתה רק להגיד את האמת, כי בעל כזה – אושר הוא לאשה. היא, אמנם, מבינה, שפיגה שלי וכל בתולה בעלמא תמאנה גם לשמוע על מין בעל כזה, ברם על צד האמת אין טוב מגבר כזה. עם מין אנשים כאלה אפשר לחיות ימים ושנים כמו בגן עדן. והא ראיה, ההוא מתגורר בביתה זה כחצי שנה ועוד לא הטריחה אף פעם אחת מיותרת, כשאר שכנים.

לכאורה, הרי טוב, מתנקם אני באותם הבורים. ברם אל תחפזו ושמעו את סוף-הדבר.

מתוך שבחו של אותו האיש באה, אח, לידי גנותו! זהו הדבר: נשים דעתן קלות. היללה אותו בכל הקילוסים וכמו דרך-אגב הודיעה, שהוא אינו מטריחה וכליה הלא אינה נותנת לו בלאו הכי. ושואל אני: מאי טעמא? ומשיבה היא בפשיטות, שבפסח העבר לא נזהר כלל בחמץ… השומעים אתם, בחמץ ממש!.. אכילתו לא כלום היא, אומרת היא, אבל יש אשר הוא קונה גם בחנות של עכו“ם, – התשמעו? זה ותו לא! – ואין נפקא מינה לו, לבן-אדם יפה דנן, בשר, חלב, כשר, טריפה… ובאמת אומר: מתחילה נדהמתי ולא האמנתי, בשום אופן לא האמנתי! נניח, כי ידעתי, אמנם, גם לפני זה, שהוא אינו צדיק גדול, והפועלים גם הודיעוני, שהודאתו בדבר התפילין נכונה היתה, שהוא אינו מתפלל מעולם, אבל – חמץ! נבילות וטריפות!.. לא יכולתי להאמין בשום אופן. הלא אומר אני לכם: כשהוא מדבר על דבר הבעל-שם-טוב וכדומה – שפתיים יושק: דבש ונופת-צופים. למדנים גדולים אינם יודעים את מה שהוא יודע. “והפה הנתון אמרי שפר איך ילחך את העפר”? – המלצתי עליו מליצת הפייטן באותה שעה. ובכלל, בחור יהודי, ישר ובלי רמיה, לכאורה… לא רציתי להאמין… כי איככה הוא ה”שקץ" מעז עוד להיות מורה ליענקלי שלי? –

אבל איך יכולתי להיות כופר-בכל, אם היא מוכיחה באותות ומופתים? איך אפשר היה לבלי להאמין, אם היא משיחה לפי תומה?

אה ?

ומעכשיו לכו ודרשו בחידושים.