נדפס בירחון:
Monatssohrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums 1935
מנהג היה אצל העמים להקדיש לחיי אדם וקרוביו לוחות זכרון ולכתוב בהם: “על חיוהי וחיי בנוהי”, “על שלמא ושלם בנוהי”, “על חיי ועל חיי זרעי”1. ואילו בישראל לא היו מקדישים לוחות זכרון אלא היו נותנים צדקה, בשביל שיחיו הבנים: “האומר סלע זו לצדקה, בשביל שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור”2.
נהגו בישראל גם לשקול את הילד ולנדב משקלו זהב, כסף או צורך אוכל נפש לעניים. מעשה בדואג בן יוסף, שמת והניח בן קטן לאמו והיתה מודדת אותו בטפחים ונותנת בכל שנה ושנה משקלו זהב לשמים. בפראג היה יהודי אחד שוקל לפני כל חג וחג את ילדיו ונותן משקלם בשר לעניים. כל שנה ושנה ביום הולדתו של הילד נותנים ההורים בפולניה לחם משקלו לעניים3. כן נהגו ההורים בישראל לנדב, בשביל שיחיו בניהם, משקלם זהב, כסף, בשר ולחם לעניים.
המנהג לשקול את הילד ולנדב משקלו זהב או כסף נמצא גם אצל עמים אחרים. יושבי סוריה וערב נודרים, אם יולד להם בן, לתת משקלו מטבעות כסף ל“קדוש”. הקיסר קארל החמישי שלח, כשנולד לו בן, משקלו שתים עשרה ליטרות זהב כנדבה לכנסיה של אם המשיח שבעיר אַאַכען4.
העמים נהגו לנדב לא רק משקל הילדים, אלא גם משקל שערותיהם זהב וכסף. המצרים היו מגלחים ראש ילדיהם, חציו או שליש ממנו, ושוקלים את השערות ונותנים משקלם כסף להיכל האלילים. כבר בזמן קדום נהגו הערבים לעשות שמחה ביום שגלחו בו פעם ראשונה שערות הבן, ולתת משקלן זהב או כסף לעניים5.
מנהג זה נמצא גם אצל היהודים בארצות המזרח. הספרדים בארץ־ישראל מגלחים שערות הנער למלאת לו ארבע שנים ועושים ביום התגלחת סעודה לקרוביהם, והיהודים בהודו עושים שמחה ביום, שמגלחים בו פעם ראשונה שערות בניהם, ומנדבים משקלן זהב וכסף לעניים או לבית הכנסת6.
כספורי האגדה כן עוברים גם מנהגים אחרים מארץ לארץ ומעם עם וחודרים לתוך חייהם של עמים שונים.
-
הקדם 16 I הערה א'. ↩
-
ר“ה ד' ע”ב. ↩
-
איכ“ר א' ט”ז עיין יומא ל“ח ע”ב; Abrahams, Jewish life 312; רשומות א' ש"ע. ↩
-
Alt, Der christliche Curtiss, Ursemitische Religion 176; Kult 123. ↩
-
Aegypter I 47 Note 1; Paul Scholz, Götzendienst und Zauberwesen 57 Lane, Sitten und Geb–räuche der heut. ↩
-
לונץ ירושלים א‘ ה’; אבן ספיר ב' מ"ז. ↩