…כֹּה עָבְרוּ שֵׁשׁ שָׁנִים בִּמְנוּחָה שְׁלֵמָה,

וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְחִי בְּתוֹרָתוֹ;

לֹא נָפַל כָּל-דָּבָר בַּיָּמִים הָהֵמָּה

שֶׁיַפְרִיד בֵּינוֹ וּבֵין זָוִית עֶמְדָּתוֹ.

רְעָבוֹן, לֹא-שֵׁנָה, מַק-בָּשָׂר, רְזוֹן פָּנִים, –

מָה הֵמָּה כִּי יָשִׂים אֶת לִבּוֹ אֲלֵיהֶם!

אַךְ פִּתְאֹם בָּא לַיְלָה מִקֵּץ שֵׁשׁ הַשּׁנִים,

לֵיל-רַעַשׁ הַיְשִׁיבָה – וַיַפְרֵד בֵּינֵיהֶם.

וְזֶה דְּבַר הָרַעַשׁ: בְּהֵעָצֵר הַחֲלֻקָּה,

בִּקְרֹב יוֹם הַמַּסָּה, בִּמְנוֹת רֹאשׁ יְשִׁיבָה

עַל-כָּל-נֶגַע וָפֶגַע, כָּל-צָרָה וְצוּקָה, –

יִקְרְאוּ הַבַּחוּרִים לְרַעַשׁ וּמְרִיבָה.

אָז תִּהְיֶה הַיְשִׁיבָה לִמְעָרַת פָּרִיצִים,

צְבָא אֱלֹהִים נִלְחָם בְּחֵמָה שְׁפוּכָה,

נְקַם כֹּחוֹת נִכְלָאִים כְּרוּחַ עָרִיצִים,

וּבְהַעֲבִירָם הַגְּזֵרָה יָשׁוּבוּ לִמְנוּחָה.

גַּם בַּלַיְלָה הַהוּא מוֹדָעָה נִדְבָּקָה,

מִטַּעַם הָרַבָּנִית: "נֶעֶצְרָה הַחֲלֻקָּה!

אֵין כֶּסֶף, רַבּוֹתַי! הַקֻּפָּה הוּרָקָה,

בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים הַשָּׁעָה דְּחוּקָה".

וַתַּעֲבֹר הַשְׁמוּעָה כַּחֵץ, וּבַלַּיְלָה

הִתְלַקְּטָה מִקָּצֶה עֲדַת הַתַּלְמִידִים,

הַנְּעָרִים הַפְּשׁוּטִים, בַּחוּרֵי הַמַּעֲלָה,

מִבְּכוֹר הָעֲצֵלִים עַד רֹאשׁ הַמַּתְמִידִים,

בָּם אַבְרְכֵי מֶשִׁי וּבְנֵי שַׁעֲשׁוּעִים,

טִירוֹנֵי רַבָּנוּת חֲרִיפִים וּבְקִיאִים,

עִלּוּיִם שְׁלֵמִים וַחֲצָיֵי עִלּוּיִם,

הַשָׂגוֹת נוֹרָאוֹת, זִכְרוֹנוֹת מַפְלִיאִים.

גַּם זִקְנֵי הַפְּרוּשִׁים הַבָּלִים, הַחֲלוּשִׁים

הֵפֵרוּ תוֹרָתָם וַיֵרְדוּ הַמַּעֲרָכָה;

כִּי קָדוֹשׁ הָרַעַשׁ בְּעֵינֵי הַפְּרוּשִׁים

כְּמִנְהַג וָתִיקִין הַמְבַטֵּל הֲלָכָה.

וַיֵּעוֹר הַבַּטְלָן וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכָּבוֹ,

וַיֶּחֱרַד מֵרִבְצוֹ כָּל חֹבֵק יָדָיִם,

וַיִּשְׁכַּח אִיש טְחוֹרָיו, כָּל-נִגְעֵי לְבָבוֹ –

כִּי רִיב לַה' הוּא – מִלְחֶמֶת שָׁמָיִם!

וּבְבֵית הַיְשִׁיבָה הַנֵּרוֹת הָרַבִּים

עַל מְלֹא כָּל-הַבַּיִת יִשְׁפְּכוּ נְגֹהוֹת.

מִזֶּה וּמִזֶּה הַשּׁלְחָנוֹת מוּסַבִּים

שְׁנֵי טוּרֵי בַּחוּרִים כִּשְׁתֵּי חוֹמוֹת גְּבֹהוֹת.

כָּל-מֵצַח נִקְמֶטֶת, כָּל פָּנִים מוּעָמִּים,

כָּל-עַיִן נְטוּעָה וּטְבוּעָה בַּגְּוִילִים,

וְקוֹלוֹת הַמְלֵאִים תַּמְרוּרֵי עוֹלָמִים

יִשְׁתַּפְּכוּ, יִשְׁתַּפְּכוּ, יֶהֱמָיוּ כַּחֲלִילִים.

וּבֵין הַשֻּׁלְחָנוֹת בְּנַחַת פּוֹסֵעַ

אִישׁ זָקֵן – הוּא מוֹרֵה הַיְשִׁיבָה הַגָּאוֹן,

מַה קּוֹרְאִים הַקּוֹלוֹת רַק רוּחוֹ יוֹדֵעַ

וּבְכָל זֹאת מַה-נָּעִים לְאָזְנוֹ הַשָּׁאוֹן!

אָז פִּתְאֹם נֶאֶלְמוּ כְּאֶחָד הַפֵּיוֹת

וּמֵאוֹת עֵינַיִם אֶל אֶחָד הוּרָמוּ.

וַיַּעַן הָרַב: “הָרַבָּנִית לֹא תֵאוֹת”

וּפָנָיו הִלְבִּינוּ וְאַחַר הוּעָמּוּ.

אָז מֵאוֹת רַגְלַיִם, יָדַיִם לְמֵאוֹת

מָחָאוּ, רָקָעוּ, בָּעָטוּ, סָפָקוּ.

– מֶה עָנָה הָרַב? – “הָרַבָּנִית לֹא תֵאוֹת”

וְקִמְטֵי מִצְחֵהוּ הִרְחִיבוּ עָמָקוּ.

אָז מֵאוֹת יָדַיִם תִּפְתַּחְנָה מוֹסֵרוֹת

וּכְעָסִים עֲצוּרִים לַחָפְשִׁי שֻׁלָּחוּ

וַיְנַפְּצוּ חַלּוֹנוֹת וָיְכַבּוּ הַנֵּרוֹת,

סַפְסָלִים, שֻׁלְחָנוֹת עַל פְּנֵיהֶם נֶהְפָּכוּ.

וַיַּרְא הַמַּשְׁגִּיחַ וַיַּקְדֵּם לִבְרֹחַ,

הִסְתַּתֵּר הַשַּׁמָּשׁ, הַמְּנַהֲלִים חָמָקוּ,

כִּי יוֹדְעִים הֵם גְּבוּרַת הָרַעַשׁ בְּכֹחַ,

כִּי יָבֹא יוֹם פְּקֻדָּה גַּם הֵם לֹא יִנָּקוּ.

וּכְגוּפוֹת מוּמָתִים, שֻׁלְחָנוֹת, סַפְסָלִים

בַּחֲשֵׁכָה עַל קַרְקַע הַבַּיִת נְטוּשִׁים,

הַסִּפִּים יִרְעָשׁוּ, יָנוּעוּ הַכְּתָלִים,

הָפֵחַ בַּחוּרִים וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁים.

אַךְ נֵר אֶחָד הָיָה לִפְלֵטָה בַּפִּנָּה

לֹא הֵעֵז גַּם רוּחַ הַמַּשְׁחִית כַּבּוֹתוֹ,

שָׁם מְקוֹם שְׁתֵּי אַמּוֹת נִתְבַּצֵּר לַשְּׁכִינָה

וּלְמַחֲמַד בָּנֶיהָ – וֵאֱלֹהִים יִשְׁמֹר אוֹתוֹ.

שָׁם מְקוֹם מוֹדָעֵנוּ הַנַּעַר וְעָלָיו,

מְלֵא רַחֲמִים וַחֲנִינָה, כְּאָב עַל יְחִידוֹ,

כְּנֶשֶׁר עַל קִנּוֹ, עַל שְׂרִידֵי גּוֹזָלָיו

הַשְּׁדוּדִים – כֵּן יָעִיר הָרַב עַל תַּלְמִידוֹ.

וּבְמוּט הַסַּפְסָלִים, בִּנְפֹל הַשֻּׁלְחָנוֹת –

וַיִּפְּלוּ נֵד אֶחָד מֵאַחֲרֵי הַנַּעַר

וַיִהְיוּ כְּחוֹמָה מַבְדֶּלֶת, וּכְמָנוֹס

לְתוֹרַת ה' עַד יַעֲבֹר הַסַּעַר.

וּבְעוֹד רוּחַ פְּרָצִים מֵאַחֲרָיו הֵכִינָה

בַּבַּיִת הֲרִיסוֹת וּמְבוּכָה וּמְהוּמָה

וַיְהִי הוּא הָאֶחָד שֶׁנִּסְגַּר בַּפִּנָּה

וּמִפִּנָּה אֶל קִירוֹ לֹא שָׁמַע מְאוּמָה.

וּכְּכֹל אֲשֶׁר יֶחֱזַק וְיִפְרֹץ הַשָּׁאוֹן

כֵּן יֵרֹם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ קוֹלֵהוּ:

הוֹי הוֹי, אָמַר רָבָא! וְחַם לֵב הַגָּאוֹן

הַזָּקֵן הַנִּצָּב עָלָיו מֵאַחֲרֵיהוּ.

וּפִתְאֹם שְׁתֵּי טִפּוֹת מֵעֵינָיו יָרָדוּ

וְנִתְלוּ בִּשְׂעַר כֶּסֶף זְקָנוֹ הַלָּבָן

וּלְאוֹר נֵר הַנַּעַר הַכֵּהֶה רָעָדוּ,

כִּשְׁתֵּי אַבְנֵי אֵשׁ מִמִּלּוּאַת זְהָבָן…

וּפִתְאֹם הִתְעוֹרֵר הַזָּקֵן וַיָרֶם

אֶת-יָדוֹ הַצְּנוּמָה וַיִּגַּע בְּכֶתֶף

הַנַּעַר הַהֹגֶה וּדְמָעוֹת כְּזֶרֶם

תִּשְׁטֹפְנָה, תִּזְחַלְנָה בֵּין חוּטֵי הַכֶּסֶף…

וַיֶחֱרַד הַנַּעַר וַיֶּפֶן רֹאשֵׁהוּ

“הוֹי, מוֹרִי וְרַבִּי!” – “אֲהָהּ, בְּנִי הֶחָבִיב!”

וְעֵינֵי הַנַּעַר אֶל עֵינֵי מוֹרֵהוּ

נִשּׂאוּ כְּעֵינֵי הַיֶּלֶד אֶל אָבִיו.

"הֲתִרְאֶה, הַבָּחוּר, אֶת אֲשֶׁר עוֹלֵלוּ…

לֹא הָדְרוּ שֵׂיבָתִי, לֹא נָשְׂאוּ אֶת פָּנַי…

וַיְבַלְּעוּ קָדָשַׁי, מִקְדָּשִׁי חִלֵּלוּ,

עֲלֵיהֶם הִקְרַבְתִּי כָּל-חַיַּי, מַעְיָנַי.

אַךְ אַתָּה – וְעֵינֵי הַזָּקֵן הַקֹּדֵר

הִבִּיטוּ לַנַּעַר וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים

לֹא יִשְׁכַּח אֶת מַבַּט מוֹרֵהוּ הַחֹדֵר

וְנוֹקֵב עַד-נֶפֶש הַנַּעַר הַתָּמִים.

קטע גנוז מתוך “המתמיד”, בכתב יד. פורסם ב“כנסת” א‘, תרצ"ו, עמ’ 3–7