לוגו
אמיתות נצחיות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מאמר III


אֲמִיתּוֹת נִצְחִיוֹת. במימוֹרַבִּילִיוֹת שלו מספר כְּסֶנוֹפוֹנְטוּס בפגישה אחת שהיתה לו פעם לסוֹקראטס את הסוֹפיסט המפוּרסם גִיפִיוּס. כשבא גיפיוּס זה אל סוקראטס מצאוֹ כשהוא יושב ודורש, כדרכו מימים ימימה; וכדרכו מימים ימימה, היה מתפלא מאוד לזה שהיה רואה, שכשבני אדם רוצים ללמוד להיות לבנאים או לנפחים הרי הם יוצאים ומוציאים מִיד את אלה הנחוצים להם בשביל זה; מה שאין כן כשהם חפצים ללמוד תורה ומעשים טובים הרי הם תועים נבוכים ואינם יודעים אל מי יש להם לפנות בדבר. את כל הדברים הללו כבר היה גיפיוס שומע מפי סוקראטס, לא אחת ולא שתיים. ולפיכך שאל אותו: אפשר, סוקראטס, עדיין אתה יושב על אותה מדוכה שישבת לפני כמה וכמה שנים? סוקראטס הרגיש בדבריו לִגלוג ו“ישַנס את מותניו” בנפש חפֵצה – כמו שהיה עושה כפעם בפעם – לצאת אתו למלחמת דברים. התחיל ויכוח גדול ובסופו ראו הכול ונוכחו, כי הפעם (כמו בכל פעם שכסנופונט ואפלטון מסַפרים בסוקראטס) השכיל סוקראטס מאד בחכמת הדיאלקטיקה וניצח את בר־פלוגתיה. עלתה בידו להוכיח, שאותה ההשגה, שיש לו בדבר הצדק והיושר, יש לה יסודות שאינם מתמוטטים – ממש כאותם היסודות, שיש לכל דעה ודעה, שהוא משמיע ברבים, ויחד עם זה הוכיח גם את זאת שאלו המסקנות, שאדם בא אליהן פעם אחת – אם רק מסקנות של אמת הן – שוב אי אפשר להן שיִשתנו לעולמים; כי מסקנות שכאלו משועבדות אל השפעותיו של הזמן ממש באותה מידה, שהמתָּכוֹת היקרות משועבדות אל פעולותיה של החלודה. סוקראטס היה חי שבעים שנה. הוא היה רק פעם אחת ילד. פעם אחת גבר ופעם אחת בא לידי זיקנה. אבל אילו היה אותו סוקראטס חי מאה וארבעים שנה והיה חוזר וחי את שלוש התקופות הללו עוד פעם אחת ואחר כך היה חוזר ונפגש את גיפיוס – יודעים אתם מה שהיה “דורש” אז? אחרת. אם יש אמת בתורתו של סוקראטס זה גופו והנפש יש לה השארה לנצח ואותו סוקראטס גופו חי איפוא עכשיו והוא נמצא באיזה מרחב אשר בלבנה, לדוגמא, או באחד המזלות האחרים, שנברא לכתחילה מששת ימי בראשית בשביל אותן הנשמות הנכבדות – אפשר מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו יושב שם וקוֹסס את אוזניהם של בני־שיחו בדרשות ארוכות על דבר מעשים־טובים ובנאים ונפחים? מאמינים אתם, שגם עכשיו הריהו מנצח בוויכוחיו את גיפיוס ואת כל האנשים האחרים, שיש בהם החוצפה להחליט, שלא אנו ולא שום דבר שבעולם – ואפילו דעותיהם ומסקנותיהם של בני אדם – לא רק שאין אנו בני חורין מהשפעותיו של הזמן אלא שאפילו חייבים אנחנו להיות משועבדים להן, משום ששיעבוד כזה לא לבד שאינו מזיק לאנושות אלא שהוא אפילו מועיל לה?