קָ’אנוּן פּוֹרֵט לְלַיְלָה

לַלְּבָנָה קָ’אנוּן יָא. לֵיל,

יָא. עֵין

הָעֶרֶב נֵשֵׁב תְּלָמִים בְּיִזְרְעֶאל

בְּרוּחַ הַמּוֹשָׁב הַקֹּר נִסְהַר¹

נָשִׁיר מִפִּיּוּטֵי חָכָם יוֹסֵף חַיִּים עַד שַׁחַר.

מַה נְּדַלֵּל מִנִּבְטֵי הַשִּׁכְחָה

עוֹד אֲסִיף הַפְּרִי לִפְנֵי גֵּוֵנוּ הַכּוֹאֵב.

לֹא אִכָּרִים בְּנֵי אִכָּרִים

דּוֹר רִאשׁוֹן לַשָׁבִים אֶל שִׁכְחָה וְלֶקֶט

אֶל עָפָר צְמֵא נְשִׁיקוֹת,

צוּרַת גִּלְבֹּעַ

בְּעוֹד רַב בָּאָסָם הַשֶּׁבֶר

הוֹ סַהַר פָּעוּר פֶּה

הַאִם זוֹ הָרוּחַ פָּרְטָה בַּכִּנּוֹר דָּוִד

הֵעִירָה כָּבוֹד עִם שַׁחַר?

מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת:

קָ’אנוּן בַּשָּׂדֶה. יָא לֵיל יָא עֵין?

אוֹרוֹת הַמּוֹשָׁב שְׁקֵטִים, מָה הָרוּחַ

בְּעַנְפֵי רִמּוֹן וּתְאֵנָה פּוֹרֶטֶת

פְּרִי בִּכּוּרִים רִאשׁוֹן לִפְרוּטוֹת דַּלּוֹת

נִמְחָה גַּם מֶצַח.

קָ’אנוּן יָשִׁיר תַּחְתָּיו: יָא לֵיל,

יָא עֵין, שֵׁב, שֵׁב!

נַגֵּן