קֻפְסַת הַנַּעֲלַיִם שֶׁמִּתַּחַת לַמִּטָּה

מְכִילָה תּוֹלָעִים לְבַנְבַּנּוֹת שֶׁל מֶשִׁי.

הָרִבּוּי הַמְזַמְזַם שֶׁלָּהֵן

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב

שֶׁהֵן זוֹמְמוֹת נֶגְדִּי מְזִמָּה.

אֵינֶנִּי מְטֻמְטֶמֶת

לא אֲפַנֵּק אוֹתָן.

אֶחְדַּל לָתֵת לָהֶן מָזוֹן.

גַּם אִם תַּעֲבֹדְנָה אוֹתִי מֵאָה שָׁנָה

הֵן לֹא תַּצְלֵחְנָה לִטְווֹת לִי

פַּקְעוֹת מֶשִׁי בְּמִדָּה

שֶׁתַּסְפִּיק לִי לְשִׂמְלָה.

כָּל אַחַת מֵהֶן מֻפְשֶׁטֶת

וּתְלוּיָה נִצְלֶבֶת עַל יָדִי עַל קוֹלָב.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הָאָרוֹן עִם הַמְּעִילִים

מְעִילֵי צֶמֶר קַאמֶל. גֶּשֶׁם. וּפַרְוָה.

הֵם לֹא מְבִינִים אוֹתִי בְּבֵיתִי בִּפְנִים בְּתוֹךְ לֵב

אוֹ

מַה שֶׁשָׂרַד מִמֶּנּוּ בְּשָׁעָה אַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר.

הַדָּבָר שֶׁרָצִיתִי בּוֹ בֶּאֱמֶת הָיָה

לָלֶדֶת שׁוּב אֶת עַצְמִי

כְּדֵי שֶׁתּוֹלָעִים כָּאֵלֶּה שֶׁל מֶשִׁי

לֹא יִרְדְּפוּ אוֹתִי.