אֲוִיר מִצְטַנֵּן בְּהֵחָבֵא. עֶרֶב
אַחַר עֶרֶב חוֹרֵשׁ מְזִמָּה מְטַפֵּחַ
מַלְתְּעוֹת רוּחַ, אוֹרֵב לִי
מִתַּחַת לְצוּק כְּפַר סָמִיר. אֲנִי מַכִּירָה
שָׁם חֶלְקַת קֶבֶר שֶׁהָיְתָה
אָדָם. הַאִם עַכְשָׁו רַשָּׁאִית אֲנִי לִקְרֹא
לַמָּקוֹם הַזֶּה בַּיִת? אֲוִיר מִצְטַנֵּן
בְּהֵחָבֵא. מַשְׁחִית אֶת שׁוּלֵי
הַצּוּק. אַדַּרְתּוֹ שֶׁל נָזִיר
הַפּוֹלֵש אֶל חַיַּי בְּכֹחַ. אֵינִי
מִסְתַּכֶּלֶת לַכִּוּוּן הַמְסֻיָּם הַהוּא מִן
הַמִּרְפֶּסֶת. כְּאִלּוּ שֶׁאֶפְשָׁר
לְהִתְעַלֵּם. אֲבָל מַדּוּעַ אַתְּ
מִתְלוֹנֶנֶת?
הַמֵּתִים שְׁקֵטִים. שְׁקֵטִים מִדַּי
לְטַעֲמִי. לֹא יִתָּכֵן שֶׁאֵינָם
מוֹחִים עַל עַוְלַת הַתּוֹלָע אוֹ
שׂוֹרְטִים עָפָר.