א 🔗
שמוליק וייסר קפץ מהמיטה מיד בשמעו את הצלצול. תמיד היה בין הראשונים בחדר האוכל, אם לא הראשון. הבטלנים ההם – יום עבודה של שמונה שעות הם רוצים! והרי אפילו שש אינם עובדים: מאחרים חצי שעה בבוקר, משרכים דרכם לאטם אל מקום העבודה, חצי שעה לאחר הפסקת הצהריים, שותים תה בארבע במשך חצי שעה, חוזרים חצי שעה לפני הזמן הביתה – מתי נשאר להם זמן לעבוד? הרי גם בשעת העבודה הם מוצאים לעצמם כל מיני עניינים של בטלה.
שמוליק וייסר לבש בחפזון את בגדי העבודה הנוקשים מטיח ומסיד, דחק רגליו בכוח לתוך הנעליים (לכל הרוחות, יש שם קשר על השרוך, אבל חבל להחליף בגלל כך את שני השרוכים!) ירד מעל שש המדרגות שלפני ביתו בדליגה של שתיים־שתיים. נו, כמובן, עובדי גינות־הנוי שכחו לסגור בלילה את הברז המשקה את הדלברגיות ועכשיו יש כאן בוץ הגון. הם חושבים, כנראה, שהמים באים הנה מהג’לבין בעצמם. בבית־הכסא דלק אור מאתמול בערב. שמוליק וייסר כיבה אותו. הוי, שומר הלילה, שומר הלילה!
רק שני אנשים היו כבר בחדר האוכל. מהבית שליד חדר האוכל – ציין לעצמו בסיפוק; אף אחד מהם לא הגיע ממרחק כשלו. הם ישבו מנומנמים ליד השולחן, מהרהרים הרהורים של שינה. משני צדי עיניהם ביצבץ גלד לבן של דמעות קרושות. הם לא דברו ביניהם ועיניהם לא הביטו לשום מקום. מגש של ספלים עמד על השולחן, פרוסות לחם, צלחת ריבה ושתי כפות לידה. קומקום התה לא הובא עדיין מהמטבח.
שמוליק וייסר ניגש מיד לדלת המטבח:
“היי, אינכם רואים שאנשים מחכים כבר? הביאו את התה!”
ניגש בינתיים לשולחן ומרח לעצמו פרוסה בריבה. התורן הביא קומקום של תה מַהביל, נטלו מידיו בטרם הציגו על השולחן ומזג לעצמו ספל מלא (ניגב בשרוול את הטיפות שנשפכו על השולחן), העמיד רגל אחת על הספסל, הגם שהיה מקום רב לשבת, הגיש לפיו את הספל ונכוה בו מיד. תיכנס בהם הרוח, כשצריך – התה תמיד קר כקרח, ודוקא כשאתה ממהר הם נותנים לך רותחין. הניח את הספל על השולחן והציץ בינתיים קצת לסידור העבודה. שורות קצרות היו בו במדור העבודה המכניסה וההשקעות, והרבה שטח לבן, ואלו במדור השירותים היה הכל שחור. שמות צפופים עלו זה על זה, ומעליהם מיני שברי-מספרים. זהו זהו, העבודה המכניסה פוחתת והולכת, כל מיני “עובדי שמיניות” מתרוצצים בשירותים ומבזבזים את המַאזן.
חזר אל כוס התה. קצת אנשים הספיקו להיכנס בינתיים. ראה ביניהם את מנהל הנגרייה. הניח את פרוסת הלחם שכל הזמן היתה בידיו ליד הכוס וניגש אליו בפסיעות מהירות:
“אל תשכח להכין לי עד סוף השבוע את הסולם החדש!”
“עד סוף השבוע? השתגעת? אולי בשבוע הבא.”
“כך אתה מקיים את ההבטחות שלך?”
“איזו הבטחות? לא הבטחתי לך אף פעם.”
“אתה לא הבטחת לי? אז אני משקר? לא מעניין אותי שום דבר, ביום הששי בבוקר אשלח לך מישהו לקחת את הסולם”.
ותוך כדי דיבור הפנה אליו את הגב וניגש שוב לסידור־העבודה. כן, מי עובד אצלו היום? שוב שלושה מהגרעין! תבוא קדחת על ראשו של סדרן העבודה. אין כבר מי לשלוח אליו אלא את חברי הגרעין. מילא, חיים למד כבר איכשהו את העבודה, אבל שני האחרים בודאי “קַליקֶס” גמורים שבשום מקום אין רוצים לקבלם. יום העבודה אינו יום עבודה, והכל נרשם על חשבונך כאילו היית מקבל פועלים מומחים – שמונה שמיניות. והעיקר שאינם יודעים מהו זמן.
ניגש אל אחד הירקנים:
“שמע, אתה ממילא תרד מאוחר לחצר. אם תראה כאן את חיים מהגרעין תאמר לו שיקח את שני האחרים וירד אלי למטה לחצר. אני מחכה לו שם. אבל תאמר לו שאני מחכה.”
חטף את כובעו שהיה מונח על אדן החלון ויצא בפסיעות גסות בשביל הפונה אל האורוה.
את החצרן פגש בדרכו לאורוה. כמובן, חשב, אילולא הייתי מאחר בגלל השמנדריקים ההם – הייתי בא עוד לפניו. זה נקרא חצרן! זאטוט עם פלאייר. הם חושבים שאפשר לקחת כל עושה־סלטים, לתלות עליו צרור של מפתחות והריהו נעשה חצרן. אחריות זה דבר נדיר. לא כל אחד מסוגל לה.
“שמע-נא, – אמר לחצרן, – איזה זוג אתה נותן לי?”
“מה זוג, מי זוג? אין לך שום זוג היום.”
פרחח כמותו, עוד איננו שלושה חודשים בתפקיד וכבר הוא מעז ומתחצף כנגד שמוליק וייסר:
“שמע, אל תספר מעשיות. אתמול הודעתי בסידור־העבודה שאני צריך הבוקר זוג כדי להעביר שלוש חביות סיד אל בית־הספר החדש. – ריכך את הקול, – אל תהיה מה שאתה, כמה זמן זה יקח? וביחוד אצלי!”
החצרן התכונן כבר לשלוח אותו למקום שממנו בא, אך נזכר שאסור לו להתרגז, פכר את ידיו ואמר כמיואש:
“לא אמרו לי שום דבר בסידור־העבודה, וממילא אין לי שום זוג פנוי היום, אולי אחר הצהריים.”
ותוך כדי דיבור פנה ממנו והתחיל מחטט בערימה של שקים כמחפש שם דבר־מה חשוב.
שמוליק נתלהט:
“את החשבון עם סידור־העבודה עוד אעשה אחר כך. אבל אתה, מה אתך? כשאתה רוצה – אתה תמיד יכול לְהסתדר. לא’כפּת לי, על אחריותך, שארבעה אנשים יעמדו ויתבטלו מפני שאין זוג לרבע־שעה להעביר שלוש חביות סיד. רק בקיבוץ יתכן דבר כזה. במשק פרטי היו מפטרים אותך מזמן!”.
פנה משם וניגש לפינת כלי־העבודה שלו. הציץ בה רגע ונרתע בכעס רב וחזר אל החצרן:
“שמע, מי לקח משם את האת? נשארו שם רק ארבע.”
“אינני יודע, נדמה לי שעובדי השיפור לקחו כדי לפזר בה זבל צאן.”
“ואתה נתת להם?”
“אמרתי לך שאינני יודע. רק נדמה לי.”
“זהוזהו. אחריות! לוקחים כלים מבלי לשאול רשות ומבלי להחזיר. ומנין להם שהעבודה אינה מתעכבת בגללם. אמרתי מזמן שעד שלא יהיה לנו מחסן משלנו, ילכו כל הכלים לאיבוד. ואחר־כך רושמים את כל זה על חשבוני. יש כסף לבנות מחסנים לכל מיני דברים, אפילו לתחתונים של ילדים, רק לא לכלי־העבודה של הבניין. אני כבר אראה להם. עכשיו לך לחפש בחצר את הגנן בשביל איזו אֵת ארורה.”
החברה מהגרעין ירדו בינתים לחצר והוא העמיד אותם שיגרדו את הסיד מהאתים ורץ להשיג עגלה. העובד בגינת הבית גמר ברגע זה לרתום זוג והלך לחפש שוט. שמוליק קפץ מיד על העגלה, וכשיצא הלה מהאורוה ומיחה בידו אמר לו:
“רק לרבע שעה. אני מביא לך את העגלה לגינת הבית. עלא־ראסי. לא תספר לי, אתה יכול לחכות כמה רגעים, תמצא לך איזו עבודה שם. לדידי, בכלל לא נורא אם לא נאכל מחר בבוקר את הפלפלים המתולעים שלך. לפחות אילו היינו רואים איזו עגבניה חיה.”
ומיד הוציא מידו את השוט ודפק בבהמות. עבר ליד השלושה מהגרעין והעלה אותם לעגלה. איזה בזבוז – ארבעה אנשים נוסעים להביא שלוש חביות של סיד. אילו היו אלה עובדים אחראים, היה יכול לשלוח שניים מהם להתחיל בעצמם והוא עם עוד אחד היו מספיקים לחביות. אבל זהו, כשהוא, שמוליק וייסר, צריך לסחוב לבדו את הכל. אם הוא יהיה חולה יצטרכו לעכב את כל הבניין. טוב שהוא איננו חולה אף פעם כמו כל הפאראזיטים ההם.
את החביות מילא אתמול לפנות־ערב, לאחר שכולם הלכו מהעבודה, כדי שלא יצטרכו לחכות בבוקר. התחלקו שנים־שנים. הוא ובן זוגו הרימו מיד, בתנופה אחת, את החבית על העגלה. השניים האחרים היו מתייגעים בה וטורחים עליה ונזהרים על אצבעותיהם שלא תימעכנה ואינם מצליחים להעמיסה. היה ביניהם אחד קלוש ביותר, רפה־שרירים, חיוור, נפול חזה ועקום גב. שמוליק נתכעס שוב ששולחים לו מיני בריות כאלו. ניגש אליהן והחבית הורמה מיד לעגלה. מעשה של־כלום היה זה כבר להרים את החבית השלישית בארבעה. ושוב דפק שמוליק בסוסים במורד לבית־הספר. מתוך תנופת המרוץ כמעט שגרפו עמם את גדר הדיר, אלא שהיטה שמוליק ביד זריזה את העגלה ושום דבר לא קרה. אותם העגלונים־הינוּקוֹת של־כעת אינם יודעים בכלל מהי זהירות ומה הפלא, כשהסוסים מושלים בהם ולא הם בסוסים. והתוצאה: צמחים רמוסים, מדרכות הרוסות, שערים נוטים על ציריהם, גדרות נפולות. הוא, שמוליק, לא היה אף פעם עגלון, אבל הוא יודע מה זאת עבודה ומה זאת אחריות.
הגיעו ופרקו את החביות. רגע אחד חכך שמוליק בדעתו, שמא יחזיר בעצמו את העגלה לגינת הבית, כדי שלא יבזבז זמנו של הזוג. אבל מיד החליט להתחיל בעבודה ועם העגלה שלח את הבחור החלוש. הלה נטל את המושכות בידיים מהססות, שרק שריקה נלעגת בשפתיו, כעין חיקוי קלוש לנקישת־הלשון המפורסמת של העגלונים, והבהמות החלו צועדות עקלקלות בעצלתיים, כשם שהן צועדות תמיד בידי הטירונים.
ב 🔗
גולם של בנין. גג לא גמור. ערימה של רעפים. עפר מעורבב בסיד, קרשים מכוסים בסיד, מסמרים מעוקמים ומוחלדים, דליים מעוותי־לחי, כבדים ממלט, כבדים מאוד, לוחות של פח־ברזל, חצי שק של מלט פריך, ארגז ובו כילפות, כפות־סיידים, פלס־מים מסויד עד שאין להכיר את שרטוטיו, מכנסיים נוקשים מסיד, ידיים מסוידות, שמוליק וייסר מכין עכשיו את הטיח לבניין החדש.
שלושת החברים מהגרעין כרו בורות שהגיעו עד מתניהם והעלו משם אתים מלאים עפר זהוב־חום, לח, מבריק, אל ערימות שנערמו למעלה מגובה ראשם. צריך לדעת כיצד עושים זאת, אחרת חוזר כל העפר לבור. כאן יהיה עוד בניין אחד. ושמוליק וייסר מרכז את כל העבודה. מישהו אמנם רמז שסולל־בונה יעשה זאת מהר יותר ושאין בטחון שהבניינים יהיו מוכנים לראשית שנת־הלימודים. אך הוא נתן לו באבי־אביו. בזבוז כזה, להזמין את סולל־בונה, אינם יודעים בכלל את ערך הכסף. אילולא ההפרעות של סידור־העבודה היה הכל הולך כמו מרגרינה. נו, כמובן, כשהבנאי הראשי צריך לעבור תור במטבח, כאילו שאין די אינבלידים.
שמוליק בחש בתערובת החומה־אדמדמת, שעתידה להימרח כאן על הקיר דוקא בבוהק לבן המסנוור את העיניים. בעצם, מוזר שדוקא הוא צריך לבנות את בית הספר. הוא, שמוליק וייסר, בונה את בית־הספר. מצחיק. בעצם עצוב. כל הדברים העצובים הם מצחיקים. ישראל יהיה בודאי מורה כאן בכיתה הזו. בעוד שנתיים ילמד כאן יואב, יואב שלו ושל סונקה, אצל ישראל.
שמוליק יושב בערבים עד שעה מאוחרת בחדר־הקריאה והופך והופך בכל העתונים וקורא שוב ושוב את כל המאמרים בשבועונים. ומקשיב לקונצרטים בראדיו (הוא, שמוליק וייסר, מקשיב למוזיקה!) ומבקר בכל ערבי התקליטים ויושב ליד המשחקים בשח (אוף, כמה זה משעמם!) ומפטפט עם שומרי־הלילה בסעודתם ומתבזה להיראות כאילו הוא להוט אחרי ספל הקאפה או הלביבה הקרה שהם מציעים לו משום דרכי נימוס. ולפעמים הוא צועד לו סתם ליד סככת המכונות ומחליף מלים עם טראקטוריסטים של משמרת שלישית או יושב בין ערימות השקים המלאים שליד מחסן התבואות. ויש שהוא מטייל לו בשבילים אפלים שבחצר, שריח הדסים של הגדרות החיות העולה מהם וריח המים בברכה וקשקוש הצפצפות רק מגבירים בו את המבוכה ואת כליון הלב. והעיקר שתהא כבר השעה מאוחרת בלילה וייכנס בחושך לחדרו, יפחד להדליק את האור ויקשיב בנשימה עצורה אם סונקה מנשמת כבר במיטתה, ומשמע – היא נמצאת עמו בחדר. בחלון שלהם חושך כל הערב. כמו שן חסרה בשורת החלונות המוארים של הבניין. אין הוא יכול להיות לבדו בחדר בערב. פשוט אינו יכול.
היו ימים וסונקה מחליפה לעתים מזומנות את הפרחים בחדר. השד יודע היכן היא היתה משיגה אותם. גם את התמונות במסגרות היתה מחליפה מפעם לפעם. אהבה מאד את ה“חדר שלנו”. “החדר שלנו”, כך היתה קוראת לו. והיתה משגיחה עליו שלא ייכנס פנימה בנעלי העבודה, אפילו כדי למצוא רשימות הבניין שמטומנות לו במגירת השולחן. ואם היה עובר עבירה ונכנס כך בהיעדרה – מיד היתה מרגישה בכך בבואה לחדר והוא היה סופג את מנתו ממנה. מאיימת עליו באצבע זעירה שלה והוא תופסה ומנשקה, אצבע זו. היתה מתפנקת תוך תרעומת עד כי היה מבקש סליחה ומבטיח לה נאמנה כי אין עינו רעה בבוטיצ’לי שלה. ואחר כך בחרו בה פעם לועדת־החינוך. היא סירבה, כמובן, עד שנתפייסה. ואחר־כך נעשו הישיבות תכופות יותר וממושכות יותר. תמיה היה, על מה יכולים מבלי־עולם אלה לפטפט עד שעה מאוחרת כל־כך שבלילה. ופעם אף אמרה לו: אינני מבינה כיצד אפשר לחיות כך כשם שאתה חי – לשקוע בעניינים של בניין ולקרוא רק תוכניות של בניינים ותקציבי־בניין וחומרים וחשבונות סטאטיים וכיוצא בזה. הן יש עולם כל כך רחב ומעניין של פסיכולוגיה, למשל, וכל זה כל־כך רחוק ממך. ודבר־מה ניחושי צבט אז בלבו. והיתה חוזרת מהישיבות וספרים של פסיכולוגיה ופדגוגיה תחת בית־שחיה והיתה מתעמקת בקריאתם עד שעה מאוחרת בלילה לאורה של מנורת־השולחן שקיבלו מתנה ביום הולדתו של יואב. ושוב לא היתה מתרעמת עליו כשהיה נכנס בבגדי־העבודה להוציא רשימות שבמגירה ולא היתה מאימת עליו באצבע קטנה שבידה. ופרחים שהיתה משיגה שוב לא היו מוצאים דרכם לבזיך שבחדרם.
אין הוא יכול לשבת לבדו בחדר. רואה היה אותה בזרועותיו של ישראל והיא נותנת בו אותו מבט עלוף ונכנע שהוא זוכרו כל־כך, או מאיימת על ישראל באצבע קטנה שבידה והוא תופסה ומנשקה. וכל תנועה ותנועה שלה, שהיה רגיל בה כל־כך, עד כי לא היתה לה כל משמעות, מצטיירת בפולסין של־אש בתוך האפלה.
וזוכר הוא כיצד נסעה פעם לכמה שבתות לחיפה. הבת־דוד שלה חולה, אמרה. ואחר־כך נודע לו שגם ישראל היה אז בחיפה; כל עניין מחלתה של בת־הדוד לא היה אלא עורבא־פרח בעלמא.
בודאי שהוא מוכן להשליך אותה לכל הרוחות, אלא שהוא מתבייש מפני החברים, יאמרו: סידרו את שמוליק וייסר כמו צוציק. ולפעמים הוא אוהב אותה ולא אכפת לו כלל שכולם נדים לו ומשתדלים לא להרגיז אותו, שהרי יש לו מצב־רוח. הפאראזיטים ההם, שאינם עובדים ויודעים רק לקלקל לאחרים, אשמים בכל. הם מסיתים אותה. היא אוהבת אותו והרי אינה עוזבת אותו! אילולא היתה אוהבת אותו היתה הולכת ממנו. והוא נושך את שפתיו ושותק.
סונקה לא אמרה לו כלל שוועדת־החינוך החליטה לדרוש שני ביתנים חדשים לבית־הספר. איש לא דיבר אתו מקודם. הביאו את העניין ישר לוועדת המשק. אמרו: העניין עדין, למה להרגיז אותו לחינם. יסכים – מוטב. ייעלב, יתרתח ולא יקבל על עצמו – נזמין את סולל־בונה, ודי. הוי, אילו היתה סונקה מבקשת ממנו, רק קצת – רק כמה מלים! אבל היא שתקה. וכשישראל הציג את העניין בישיבה בקול משועמם, ישר לעניין: בהתחשב עם הגידול בשנה הבאה ועם קליטת ילדי חוץ וכו', פעפע בו הכעס בשמוליק וייסר, הוא היה בטוח שיסרב לקבל על עצמו את העבודה, שישפוך קיתונות על הבזבוז, אך כשנטל את רשות הדיבור אמר רק:
“מה יש כאן לדבר? אני מקבל על עצמי, אבל בתנאי שסידור־העבודה לא ישים מכשולים.”
שמוליק וייסר בונה את בית־הספר בשביל ישראל המורה, בית־הספר של ישראל המורה, שיואב בנם, שלו ושל סונקה, ילמד בו אצל ישראל המורה. טיפש, זה לא מצחיק, זה עצוב, והוא בוחש ביתר זעם בבליל הטיח.
ג 🔗
“הי, חֶברֶה, – קרא שמוליק לשלושה מהגרעין, – הניחו שם את האתים ובואו הנה. די להתבטל.”
הם יצאו מהבורות, ניערו מעצמם שיורי אדמה והתייצבו לפניו.
“בואו, נקים כאן את הפיגום, אחרי הצהריים באים הטייחים ומתחילים בעבודה. אנחנו מוכרחים להספיק לגמור עד אז.”
רוגזה נכנסה בו כשראה את תנועותיהם המרושלות בעיניו. נדמה היה לו שאם יחיש דיבורו תהיינה תנועותיהם חפוזות יותר:
“העבירו את הקורות המונחות שם בשדרה הנה. לא, אתה, – והוא נתן עין של בוז ברזה שבהם, – תעביר הנה את הלוחות, זה יותר קל. הנה שם, הלוחות.”
ותוך כדי דיבור אץ לנגריה להביא חבילה של מסמרים. בדרך פגש במסגר:
“קו מים העברת לי יקח אותך השד. עד שאתה ממלא דלי אתה מזיע שני דליים. אפשר לסמוך עליך!”
לא המתין לתשובה וקרא לנהג שהיה גחון בגאראז' מתחת למכוניתו ופישפש בקרביה:
“אם לא תביא לי מחרתיים אוטו לבינים, לא נתחיל בבניין ואינני אחראי לגמור בזמן. אבל שים לב שלא תביא זיבורית כמו בפעם האחרונה. רֶסֶק של שברי לבינים.”
“אני הבאתי לך לבינים שבורות? רק אקסטרא, בחרתי לך כל לבינה ולבינה.”
“אה, אז זה נשבר לך בדרך. מצאת בודאי את כל הבורות בכביש.”
בנגריה התריס כלפי הנגר:
“זכור מה שאמרתי לך בעניין הסולם… עד סוף השבוע!”
סיעה של זאטוטים באה מן השדות עם המטפלת. מרחוק הכיר בהם שזהו הגן של יואב. רגע העלה בדעתו לעשות קפנדריה, כדי שלא לפגוש בהם ולבזבז מזמן העבודה. ומיד נתקשר עליו ענן והוא נזכר שוב בסונקה והלך דוקא אל מול הילדים, שיהיה הקטן מקפץ מולו בשמחה ומתנפל אל זרועותיו המסוידות, לעיני כולם. שהרי הוא ילדו שלו, שלו ושל סונקה.
כשחזר לבניין ראה אותם מתייגעים עדיין בסחיבת המרישים. ערימת הלוחות של הרזה היתה דלה ביותר. שמוליק נתן בו עין בוחנת. הוא פשט את חולצתו בחום היום. עורו היה לבן לחלוטין ולא היתה תקוה שישתזף, מסוגל היה רק להאדים עד־אבעבועות, ותו לא. עצמותיו בלטו מתחת לעורו והיו קטנות וחלושות, ידיו רופפות ונראו נטולות שרירים. שמוליק הביט בו בבוז. כאלה הולכים לעבוד כאן. מוטב שילך להיות מורה. הריהו מתאים בהחלט. בחיי, שהוא מתאים. הוא נצטרף אליהם והיה מזרז בם ועד־מהרה העבירו את כל המרישים והלוחות וניגשו להקמת הפיגום. שמוליק העמיד את ההוא (ישראל המורה!) שיתמוך בקורה אחת והתכופף להרים את הפטיש. ההוא לא עצר כוחו הקורה נשמטה מידיו.
“בטלן שכמותך, – צעק עליו, – גם קורה אינך יכול להחזיק כהוגן.”
הנער נבוך מאוד, הסמיק ודמעות עלו בעיניו. שמוליק נפעם למראה. רגיל היה שיתקוממו נגדו, שישיבו לו חרפות, שש היה לקרב־לשון. אבל עדיין לא קרה לו שייבהל אדם כך מנזיפה שלו. טיפש, הן זוהי דרך דיבורו של שמוליק וייסר, ומה אתה נפגע? אלא מה, אתה מעלה בדעתך שתוכל לעבוד כמו שמוליק וייסר? ותיקים וחזקים ממך אינם יכולים להשתוות אליו ואתה נפגע כשהוא מעיר לך מה שבזכותו להעיר לך?
“נו, נו, – אמר, – תחזיק עוד פעם, יהיה בסדר.”
הוא התאמץ כולו, כולו נתעוות. הקורה לא נשמטה הפעם. שמוליק חייך בראותו את מאמציו, הלא אין קל מזה.
נדמה לו שהוא מכיר את הבחורצ’יק הזה. דמותו זכורה לו היטב. הן כך היה הוא, שמוליק וייסר, בבואו לארץ, לבן כזה (עד היום יש שהשמש מפריחה לו אבעבועות בבשרו) רזה וענוג כל-כך (כן, ענוג, אבל לא חלוש), כך היה עד שצימחו לו כתפיים כאלו וזרועות כאלו. וכך התאמץ פעם כשבנה פיגום לראשונה, אז במושבה, והמשגיח נזף בו קשות. הוא זוכר עדיין כיצד עלו במוחו הרהורים של התאבדות. לבו נצבט בקרבו. הנער הזה מהגרעין נעשה לו קרוב כל־כך. באיזו דרך מוזרה הריהו עתה גם ישראל המורה וגם הוא עצמו וגם… וגם שמוליק וייסר בעת ובעונה אחת, הריהו שמוליק וייסר שסונקה לא אבדה לו כלל, שחייו אינם מרופטים במדנים וביגיעות.
לפתע צעק הבחור הרזה בקול נורא. קורה כבדה נפלה על כתפו והדם רץ ממנה בלהבות אש. הם נשאוהו על כפיים למרפאה. הדם קולח ממנו בשביל אדמדם כל הדרך. עורק נקרע והיה צורך להסיעו מיד לבית החולים.
שמוליק ושני האחרים חזרו לבנות את הפיגום. אחרי הצהריים צריכים הטייחים לבוא ולהתחיל בעבודה. הוא עבד בחפזון ושתק כל הזמן. כשלא נזדרזו בני־לווייתו למדי, היה עומד ומחכה להם ואינו מוציא מלה מפיו. מן קפאון נשתלט עלי. ורק בתוכו נִתְנָע משהו, בעקשנות, בשפע, הָמָה נפרד ונתלכד, מבלי להתלבש כלל במלים, כמו שנעשה החישוב בקרביה של מכונת־החישוב וסיכומו בלבד מופיע על פני הלוח העשוי לכך.
בערב ניגש לסידור העבודה. המסדר התכונן לקרב כבד.
“תן לי מחר חצי־שבת,” אמר שמוליק.
“מה יש? מה פתאום? ומה יהיה עם העבודה?”
“לא בוער, נספיק גם אחר־כך. אני נוסע לבית־החולים לבקר אצל הבחור שנפצע היום. אחזור בצהריים.”
כשיצא הביעו כל הנוכחים בחדר דברי־פליאה ששמוליק וייסר נתפס למיני־רגשות כאלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.