הפגישות שלנו החלו ב״תל השומר“, כהכנה לראיון שערכתי אתה ל״חדרים” הקודם. מה שקדם להן – שנים רבות לפני כן – היתה שרשרת היתקלויות עוינות ותוקפניות. מול המראה העז שלה, כשראיתי אותה לראשונה, יורדת ברחוב גורדון בצעדי פנתר, לבושה בעור וחרטום האף שלה חותך את האוויר, נעשיתי עוד יותר נידפת משהייתי. היא הטילה מבוכה. היא פגמה בכל מה שהיה אז בעיני “הטעם הטוב”, ובכל מה שנאחזתי בחיי כמסגרת מתחזקת שלא להישבר. להודות בקיומם של שיריה היה לדידי להסגיר איזה חולי נסתר שלי. יונתן שהילדים כורתים את ראשו בענף גלדיולה – נוח יותר לומר שמשל היה. קראתי אותה לאורך השנים. שיריה צברו נוכחות מתמדת בהיסטוריה הפנימית שלי, עיצבו הערכות רבות בתוכי וחיזקו אותי ביחסי לדברים רבים – דברים שיכולתי לראות אצלה, אבל לא לשלם את המחיר אצלי. את השירים שלה היא כתבה – היא שילמה.

“השיגעון שמר על התמימות שלי”, אמרה לאחר שהחלימה מחולי נפשי ולפני שנכנסה לחולי הפיסי.

באתי ל״תל השומר" ומצאתי אותה קצוצת שֵׂער בפיז׳מה ורודה. יום קודם שמעתי מאילנה איך ישבה אצלה שעות וסרקה לה את שערה הארוך. יונה קצוצת שער? “להיות מוכנה”, אמרה. במו ידיה הקדימה מכה למכה, לחלות את פני מחלתה. אולי לרצות איזה דין. הרוך שהיה בפניה הביך אותי לא פחות מהדורסנות שזכרתי לה. אפילו קומם אותי. ידעתי שאני פוגשת אותה עכשיו ברחוב אחר, על מדרכה אחרת. אבל עדיין באותו צד.

הביקורים לצורך הקלטות הראיון הפכו למעורבות, והמעורבות – לקשר, שאת עוצמתו לא שיערתי בזמנו. השער הקצוץ הסיר מה שהמחלפות הכבדות חסמו. יונה היתה דומה – תמיד, רק שעכשיו זה בלט יותר – לשירים שלה: יפה, יחפה, עור ועצמות. שירה בלי צעיפים, בלי בגדים, “בְּלִי כְּסוּת לָשׁוֹן”. “אֹהַב אוֹתָה עַכְשָׁו בְּלִי כְּסוּת לָשׁוֹן”. היא לא יצאה לעבּד את אדמות הלשון; היא לא מתעסקת בשירה ככלי לעצמו. היא גוף השירה. היא מקרינה את המראות על הדף, כמו שהם באים. לא מתערבת הרבה בנעשה על הנייר. כתיבתה דומה יותר ויותר לנשימה בזמן.

“זֶה הָרֶגַע שֶׁעוֹבֵר כָּרֶגַע”.

באחת השבתות האחרונות התפתחה שיחה על הזיכרון. יונה אמרה שהיא כותבת מתוך חסר ולא מתוך שפע, שהיא צריכה לסלק את השפע ולזכור את החסר, כדי שתוכל בבהירות לזכור את העבר – העבר הוא הזיכרון – וממנו בחתך אלכסוני דרך ההווה, תפליג אל העתיד. על ההווה אמרה שזה לא מקום לעגון בו, הוא אטום והוא הפיך, רק שיהיה נקודת אור לזמן־מה, שתאיר את הדרך לעתיד. והעתיד, אמרה, הוא העולם הבא, הוא הגורל האמיתי.

יונה הטבע, יונה האמצע, כמו שאמרה על אלוהים. העולם הזה והעולם הבא – הכל בטבע. הכל גלגל הארץ. רק פעם אחת, עשרה ימים לפני מותה, אמרה לי: “זה עסק ביש.” עד אז לא ויתרה למוות אפילו מלה אחת. במעט הימים שלאחר מכן התחרטה ואמרה: “לא הייתי צריכה לומר את זה.” כי המלה תהיה הדבר.