אַחֲרֵי חֲצוֹת, רֶגַע שֶׁנִּדְמֶה כִּי

אֲנָשִׁים יְשֵׁנִים כִּמְעַט בַּחוּץ,

עֲטוּפִים בַּמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לָהֶם.

בְּרַדְיוֹ הַפָּתוּחַ, בַּתָּכְנִית ‘חָבֵר מֵאוֹתוֹ כּוֹכָב’,

גֶּבֶר מְחַזֵּר אַחֲרֵי אִשָּׁה מֵעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מְגַשֵּׁשׁ, מְנַסֶּה לִבְדֹּק מִי הִיא –

“…הַאִם, מִבְּחִינָתֵךְ, הַמִּלְחָמָה…” –

וְעַל שְׁאֵלָתוֹ לֹא בָּאָה תְּשׁוּבָה, לֹא בְּדִיּוּק, אֶלָּא נִתּוּחַ,

אָרֹךְ מִדַּי:

הַסֵּדֶר שֶׁל הַמִּלִּים, הַמִּשְׁפָּט, הַפִּסְקָה כֻּלָּהּ –

“…הַאִם אַתְּ סְפּוֹנְטָנִית?” הוּא לֹא מַרְפֶּה, וְכָךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר,

בְּחִפּוּשׂ אַחַר צֶבַע זֵהֶה,

בִּטָּחוֹן בְּאֵיזֶה מִינִימוּם.