מֵאֵל וּמְתִים מְנֻדֶּה וּלְבוּשׁ קְרָעִים
מִיִּשּׁוּב אֶחָד אֶל מִשְׁנֵהוּ נָדַד,
וּבַאֲשֶׁר נָד וּבַאֲשֶׁר אָכַל פִּתּוֹ
זִכָּרוֹן אֶחָד כָּל הֲגִיגָיו שָׁדַד:
הוּא נִמְלָא רַחֲמִים עַל הַשֵּׁד הַשָּׁבוּי
עֵת נַפְשׁוֹ מִתּוֹךְ רָעָב לוֹ הִתְאַנְּקָה;
הֵן שָׁמוּר הָיָה אִתּוֹ בְּשַׁלְשֶׁלֶת,
וְשֵׁם הַמְפֹרָשׁ חָתוּם בְּגֻשְׁפַּנְקָא.
וְאִם לְנַקֵּר צָרִיךְ כָּל גִּיד־חֶמְלָה
מִתּוֹךְ הַלֵּב הַמְבַקֵּשׁ לְהִגָּאֵל,
הַאִם כְּדַאי חֲלוֹם־הַגְּאֻלָה כֻּלּוֹ,
הַאֵין מָשִׁיחַ אָחִיו שֶׁל סַמָּאֵל?
לֹא רָאָה אָז אֶת “לֹא הֲרֵי” הַגָּדוֹל
בּוֹ צָפוּן גּוֹרָל מַר וְרַב־תַּעֲלוּמָה:
מָשִׁיחַ דּוֹרֵשׁ דּוֹר עַל דּוֹר שֶׁל טָהֳרָה,
וַהֲרָחָה אַחַת דַּיָּהּ לָהּ לַטֻּמְאָה.
הֲרָחָה אַחַת, קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה,
וְשֵׁד מְנַפֵּץ זֵק בְּעֹז אֵיתָנִים;
שַׁלְהֶבֶת־אֵימִים מְזַנְּקָה מִתּוֹךְ נְחִירָיו
וּוַי לָעוֹלָם שׁוּב לְאֶלֶף שָׁנִים.
כָּךְ מְעֻנֵּה־פְּנִים הִתְהַלֵּךְ בַּעַל הָרַחֲמִים
עַד בָּא לַחוֹף בְּבֹקֶר זִיו וּדְמָמָה.
הוּא לָחַשׁ: לַבּוּ אֶת הַשְּׁאוֹל, הִנֵּנִי!
וְהֵחֵל צוֹעֵד יוֹרֵד אַט הַיָּמָּה.
ת"ש