השעה היתה מאחרה כבר ומזג-האויר לא היה נעים כלל, בשעה שיצא שאול פינברג החוצה; בכל זאת לא פנה אל עבר מעונו, רק עמד רגע קטן וימלך בלבו, אחרי כן כונן צעדיו אל העבר האחר. מרצפת הרחוב היתה חלקלקה מהרפש הרך, הרוח הלח והחודר היה שוכך וחוזר ומתגבר לרגעים והאויר היה מלא רסיסי אֵד עב, אשר הגדיל עוד יותר את חשכת-הלילה ויאפל גם את אור פנסי-הרחוב. מספר העוברים הנפגשים ברחוב היה מעט, גם אלה המעטים היו נחפזים לעשת דרכם במהירות האפשרית; אך פינברג התנהל לאטו כמטיל מבלי שים לב גם לזאת, באיזו רחובות הוא עובר…
הרואה אותו מן הצד היה מדמה בלי ספק, כי שקוע הוא מאד במחשבות; אך באמת לא חשב כלל מאותו הרגע, אשר הרגיש את עצמו בדד ברחוב: אפּטיה גמורה תקפה אותו וכל תנועותיו היו אבטומטיות בהחלט, בלי כל הכרה ובחינה. הוא עצמו לא הכיר, איך נהיתה זאת, כי אחרי תעותו כשעה שלמה ברחובות שונים, נמצא באחרונה ברחוב מגוריו לפני חצר מעונו, ובלי-הכרה, רק על פי ההרגל נכנס אל המבוא, אשר היה כמחלה ארכה ואפלה מקוּרה מלמעלה בכפה –
ובחשכה הגדולה הזאת הרגיש פתאום את הפחד הנעלם אשר היה תוקף אותו כפעם בפעם בשעות מאחרות בלילה במקומות כאלה. הרגש הזה יגדל במדה שהוא הולך וקרב אל האגף הקצוני, אשר במכפלתו התחתונה היו רק אסמי-עצים ומבואי מרתפים; ואותו הרגש מגיע למדרגתו היותר-גבוהה בשעה שהוא נכנס אל המסדרון האפל, עולה במעלות ונגש לפתוח את דלת חדרו… הוא עצמו איננו יכול לברר לו היטב, מפני מה הוא מפחד; אך הפחד הזה תוקפהו למרות חפצו, מעביר קרה בכל אבריו ומסמר שערות בשרו… הוא עצמו מכיר היטב, כמה מגוחכים וחסרי-יסוד הם כל החששים השטותיים האלה; בכל זאת איננו יכול להשתחרר מהדמיונות המבהילים, המצטירים בנפשו ומעוררים אותו להקשיב ברגזה לכל שאון קל…
– גם הפעם שוב הפחדנות הזאת! – מתקלס הוא בעצמו.
כאשר נכנס כבר אל חדרו פנימה, סגר את הדלת בעדו והדליק את המנורה.
– מה מגוחך הוא הדבר, – מוסיף הוא לחשוב באירוניה מרה – להתעתד למעשה
כזה, ולחשש באותה שעה לאיזה מקרה אסון!…
עיניו נמשכות באותו רגע מבלי משים אל הפנה, ששם עומד תנור-ברזל עגול. בחצי- האפל, השורר בפנה הרחוקה ההיא, מסתמנים כל הדברים רק באופן מטושטש מאד; אולם הוא יודע ועל כן גם עינו מבחנת היטב את הצבור, המונח שם על הקרקע צרור בסמרטוט –
כן הוא, ערמתו עלתה יפה! הוא נתן להמשרתת הביא את פחמי האבן, למען השק בהם את התנור ופתאום הודיע לה, כי נחפז הוא ללכת בדבר ענין נחוץ: הפחמים נשארו על מקומם בחדרו!…
– מחר בבקר תשיקי – זוכר הוא את דבריו אל המשרתת – כן, כן, מחר בבקר…
ומחר בבקר?…
– ומה?… החשים אז, המרגישים מאומה?…
השאלה הזאת חולפת כברק במחו, הוא היה נכסף מאד לדעת זאת; אך הוא בוש גם בפני עצמו, כי שאלה סכלה כזו היתה יכולה לעלות על דעתו.
– כמובן, לא! – חורץ הוא בהחלט ובדמיונו מחל להצטיר מחזה.
השעה השמינית, התשיעית עוברת. המשרתת מתפלאה, כי לא נקראה עוד אל ה“שכן”. “בודאי שכב אמש לישן בשעה מאחרה מאד – מחלטת היא בלבה – על כן אחר גם לקום היום”… היא מחכה עוד מעט, נגשה בינתים פעמים אחדות אל הדלת, נמלכה בלבה, מפקפקת זמן מה וחורצת סוף סוף כי צריך להעירו… היא מתדפקת פעם, שניה ושלישית: אין מענה!… “מה זה היה לשכננו? – מדברת היא אל בעלת הבית – הוא ישן עוד”. “אי-אפשר הדבר, – עונה האחרונה – הלא איש עסוק הוא! בודאי לן הלילה במקום אחר”… המשרתת יוצאת עוד הפעם, מציצה בעד חור-המנעול: לא, המפתח תקוע בחור מבפנים!… היא מתדפקת בחזקה ומענה אין… “לא, שנתו חזקה בודאי, צריך להעירו!” – כן אומרת בעלת-הבית, והיא בעצמה טורחת לצאת, מתדפקת זמן רב בחזקה: עוד הפעם אין כל מענה!…
– ומה אז?…
דמיונותיו נפסקים פתאום בנקודה הזאת. ובמשך רגעים אחדים הוא שקוע כלו במחשבותיו ומיגע את מחו לברר את השאלה: מה יהיה אז?…
– כן, – מוצא הוא פתאם את אשר בקש – בעלת-הבית תשוב ותתדפק עוד פעמים
אחדות, מבוכתה וחרדתה תגדלנה יותר ויותר; אך כלה אובדת-עצות לא תוכל להחליט בנפשה דבר עד שוב הבעל… הבעל ישמע בשחוק אי-אמון את דברי האשה והמשרתת, בשחוק הזה יצא אל המסדרון, ישח אל כפת-המנעול, יציץ בעד החור. “אמנם כן, המפתח תקוע בחור-המנעול מבפנים: הדבר תמוה קצת”… הוא יתדפק בחזקה, בשעת ההפסקות יטה אוזן, יקשיב בשימת-לב רבה – ומהפסקה להפסקה יקדרו פניו יותר ויותר, סערת-רוחו תגדל ובאותה מדה תגברנה גם דפיקותיו… “אכן נפלא הדבר! – יקרא בתנועת-ראש ומשיכת-כתפים – אינני מבין כלל מה זאת!?”… “האמנם?”… תחליף במוחו מחשבה, אך מפורש לא ישמיע אותה בכל זאת…
על שפתי פינברג מופיעה בת-צחוק מוזרה.
– כן, הוא לא יאבה להאמין, אך אנוס יהיה להאמין אז, כאשר…
אולם בטרם שיספיק להמשיך הלאה את המחזה החדש, מתעורר הוא פתאום ומחל להתרעם על עצמו.
– אמנם בן-חיל אני! תחת עשותי את אשר ראוי לעשות, הנני יושב על מקומי והוזה,
יוצר לי דמיונות שטותיים וחושב בדברים, שאין להם כל ערך…
הוא קם ממושבו בהחלטה נמרצה, מכונן צעדיו לעבר התנור; אך שם הוא נשאר עומד פתאום ונמלך רגע קטן: במה ישים את הפחמים?…
להניח על הקרקע, על אחד הכסאות או בכלל באיזה כלי-עץ – כדבר הזה, מובן הוא מאליו, לא יעשה בכל אופן. הוא מחפש מסביב דבר-מה מכון לחפצו ואיננו מוצא; הוא מנסה להסיר את דלת-הברזל אשר לתנור, אך גם זאת איננה עולה בידו –
– איך לא שמתי את לבי לזאת מראש? – מצטער הוא מאד ומניע ראשו במבוכה
רבה – הלא דבר קל כזה יכול להפר את הכל…
ובעמקי נפשו פנימה מחל להזדעזע מין רגש בלתי-ברור, כעין רגש הנאה על המעצור אשר נגלה פתאם; אך באותו רגע כבר תופס הוא את עצמו ברגש הזה, שאינו נאה כלל, וכמו בתור פצוי על החלשה הזמנית הזאת הוא מעביד את מחו בהתאמצות יתרה, למען מצא עצה.
העצה נמצאה. הוא לוקח לו כסא ומקריבו בחפזון אל התנור, עולה על הכסא, פותח את הדלת הקטנה אשר להתנור מלמעלה, מגשש שם זמן מה באפלה ומוציא סוף סוף את מכסה-הברזל של ארבת-העשן… “המכסה הזה כאלו נוצר ביחוד לחפצי” – חולף רעיון במוחו, אך הוא איננו פונה כלל למחשבות צדדיות, ומוסיף להתעסק בהכנותיו בזריזות יתרה. הוא יורד מעל הכסא, מהפך את המכסה באופן כזה, שבית-קבולו יהיה מכון למעלה, ואחרי כן הוא לוקח מתוך הסמרטוט את גושי הפחמים ומסדרם בתוך המכסה ההפוך זה על גב זה –
– הכל נכון! – קורא הוא אחרי זמן מה וזוקף את קומתו, אשר היתה כפופה במשך כל זמן עבודתו. באותו רגע הוא מרגיש פתאם כאב חזק בשדרתו, אך רגש הכאב הזה נדחה תיכף מפני רגש כאב ממין אחר, התוקף אותו כלו וגורם ללבו להתכוץ באופן אנוש מאד.. כל זמן שהיה מטופל בהכנות ההן, היו מחשבותיו מצומצמות בנקודה האחת: לעשות הכל כראוי – אולם כמעט נפנו מחשבותיו מהענין הקודם, הסתמנה פתאם לפניו אותה העבודה, העתידה להתהות עוד מעט, בכל גדל חשיבותה, והוא הרגיש מהרעיון הזה מין צער בלתי-מבאר בדברים, מין דאבון-לב ורחמים על עצמו…
– למה נגזרה עלי כזאת?! – מתחמצים כל חושיו בקרבו.
– אבל מי זה גזר עליך?! – נראה לו, כאלו גוף אחר נעלם טוען נגדו בסתר-נפשו – הלא אתה בעצמך החלטת, כי כן צריך, מכרח להיות!…
– האמנם כן צריך, מכרח להיות באמת?! – שואל הוא ומתרעם תיכף על שאלת עצמו.
– הוי, סמרטוט, נפש זעירה!.. גם בפני עצמך היית צריך להתבייש על קטן-נפש מחפיר כזה!… רק להשתעשע בדמיונות בלתי-מתקימים הנך יודע, ובשעה שאתה בא לידי מעשה אין לבך עומד עוד בך והנה משתדל להשתמט, לבקש אמתלאות ולסגת אחור!…
התוכחות האלה אינן מקררות עוד את דעתו; איזו תשוקה מוזרה לבזות, להשפיל ולגנות את עצמו ככל האפשר, תוקפת אותו. הוא מחפש לתכלית זאת את התארים, הפוגעים יותר מכל באהבת-עצמו, ובוחר בכינויי-הגנאי היותר מעליבים – אולם הדברים הריקים אינם ממזגים עוד, כפי הנראה, את ההתמרמרות הפנימית העצומה והוא מחל לעורר בזכרונו מעשים ממשיים, המכונים בתכונתם לאותה התשוקה המוזרה, אשר התעוררה בנפשו בכל תקף –
הוא זוכר, כמה פעמים עלה על לבו אותו הרעיון, אשר הוא אומר לבצע הפעם, וכמה פעמים התחרט עליו מפחדנות יתרה וחסר כח-רצון!… על דבר שכין ובכלל על דבר כל כלי גוזר או דוקר לא היה יכול גם לחשב: די היה לו לציר בדמיונו מחזה כזה והא היה מזדעזע כלו, מרגיש חלחלה-פנימית ועושה בידיו תנועות מכניות כמו להגן על עצמו מהסכנה המדומה… רגש מעין זה היה מתעורר בקרבו גם בכל פעם, שהיה שומע או קורא על דבר מקרה רצח או אבוד-עצמו באופן כזה: דמיונו היה מתפעל כל כך, עד שבמשך זמן ידוע לא היה יכול בשום אופן להשתחרר מהציור-הדמיוני המענה הזה… בכלל לא היה יכול גם להבין, איך יכולים אחרים לבצע דברים כאלה, אשר רק לזכרם בלבד קופא כבר דמו בעורקיו ושער ראשו סמר –
מה יש לדבר: פחדן, רך-לב, רפה-עצבים!
האם רק מפני זאת הוא ירא?… האם רק מראה דם שותת, דמיון כאב חד יבהלוהו?… הלא במדה שוה ירא הוא גם את יסורי הנתלה, הנטבע והמרעל: – ירא לא רק את היסורים האלה עצמם, אך גם את פעולתם על דמיונו: הוא חשש פשוט לחרטה מאוחרה, לא בטח כלל ביכולת עצמו לשאת את היסורים בסבלנות הראויה… לו נראה נכסף רק מות פתאמי, מות הבא כהרף-עין, בלי כל מכאובים מקודם – באופן כזה היה בוחר בשמחה, לו רק היה בידו אמצעי נכון!…
– לו… לוּ…
מלת תנאי זו היתה הוספה תמידית וקבועה בכל פרטי חייו, בכל מעלות-רוחו. לכל מעשה קטן או גדול בחייו, אשר היה צריך לעשות על דעת עצמו, היתה מצטרפת תמיד בהכרה איזו “לוּ” או “לולא”, אשר היתה גורמת לאחת משתי אלה: או לעשות דבר נגד ההוכחה-הפנימית, נגד הרצון-העצמי, או להפך, להמנע מעשות את הדבר שההוכחה-הפנימית מחיבת אותו, שהרצון העצמי נוטה אליו –
האם לא היה נכון עוד גם בערב הזה לשוב ממחשבתו ולבטל את החלטתו, לו רק נסתבב איזה דבר באופן אחר?!… הוא אמנם לא חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו, אך בסתר נפשו הלא אנוס היה להכיר את האמת, כי הליכתו שמה היתה מעין “נסיון אחרון” ולמרות השתדלותו להשלות גם את עצמו, כי רק ראיון של פרידה אחרונה הוא זה, לא חדל בכל זאת מקות לאיזו תוצאות בלתי-צפויות…
הוא מזדעזע פתאום ומעביר את ידו על מצחו ועל שער ראשו כמתעורר מתרדמה, או כמבקש להבריח איזה דבר אי-נעים. מחשבותיו נגעו מבלי משים באותם הפרטים, אשר היו אמנם רק זה מעט, לפני שעות אחדות, אבל הכבדים לו ביחוד בשביל זאת מנשוא עתה, בעוד שלא נמחה אף במקצת אותו הרשם המדכא, אשר עשו על נפשו…
– מה זאת? – שמח הוא על ההזדמנות הטובה, הנמצאה לו פתאום להסיח את
דעתו מהמחשבות הקודמות. הוא התבונן באותו רגע אל כפות ידיו כי מגאלות הן כלן בפיח, ומבלי משים נזכר, כי לפני רגע העביר את ידו המגאלה על מצחו… הסבה קלה הזאת נתנה לו ענין להסתכל תחלה בראי, ואחרי כן, כאשר נראה בפעל, כי אמנם השאיר מגע היד עקבותיו על מצחו – לרחץ את פניו וידיו. בעשותו את מלאכתו זאת התכון למלא בדיוק אחרי כל פרטיה, כפי שהיה רגיל לעשות בשאר העתים; הוא לא שכח להתבונן גם אל בגדי הלבן העליונים, כדי לדעת הנקיים הם כל צרכם –
הכל על מקומו בסדר נכון! –
ויכולת זו לשים לב לנקלות, יכולת המעידה על צלילות-דעת מחלטה ומנוחת-נפש שלמה – הרהיבה מאד את אהבת-עצמו והביאה לו ענג מיוחד.
– אחרים בשעה כזו מדכאים, נרעשים ונבוכים בודאי כל כך, שהם עצמם אינם
יודעים ומכירים כלל את אשר הם עושים!…
– אחרים אינם מסוגלים לעשות מעשה כזה בלי סבה-גורמת חשובה, בלי איזה מקרה
רב-ערך ויוצא מהכלל: טבע הענין מחיב אפוא, שכל חושיהם צריכים להיות נבלעים בהרעיון האחד בלי כל אפשרות לשים לב לענינים צדדיים!…
ההערכה הזאת, הערכת האחרים מול עצמו, אשר היתה הפעם כלה לטובתו, פעלה עליו פעולה נעימה ומעודדת כאחת: יחד עם התרוממות הרוח הרגיש גם התעוררות-אינרגיה בלתי-מצויה והתגברות כח-הרצון במדה מרבה מאד –
הוא היה בטוח כי יוציא הפעם את מחשבתו אל הפעל!
פינברג עמד עוד רגע קטן ויתבונן אל לשונות האש הדקות, הנראות כזוחלות ומלחכות את גושי הפחמים. עינו השתעשעה מבלי-משים בשנוי גוניהן הנפלא של לשונות האש הזעירות האלה, אשר היו כחלחלות-כהות בשפוליהן, בהירות יותר באמצעיתן ומלמעלה – כחלחלות-אדמדמות…
– עתה התלקחה כבר האש בהפחמים עצמם: הם יוסיפו לבער מאליהם…
הדבר הזה לא עלה בידו על נקלה. הוא לא ידע, איך מבעירים פחמי-אבן, וכפיסי-העץ הדקים, אשר היו מוכנים לזה, נשרפו לאפר מבלי הועיל במאומה, עד אשר עלה רעיון טוב על לבו, לשפוף נפט על הפחמים: העצה הזאת הצליחה באופן היותר-טוב!…
פה לא נשארה לפניו עוד כל עבודה והוא נגש אל השלחן, אשר עליו היו ערוכים: בקבוק יין-שרף, תבת סרדיניות, חתיכת גבינה-הולנדית ופרוסות לחם. כל אלה היו מוכנים אתו זה ימים אחדים ועוד בהקנותם נועדו למטרה הזאת, ביחוד – בקבוק היין. הוא לא זכר עוד בבירור מתי ומפי מי, אך שמע שמע בלי ספק, והדבר היה מתקבל מאד על הדעת, כי מצב חצי-שכרון מסגל את האדם יותר מכל לקבל את פעולת הקיטור החונק באופן בלתי-מרגש כלל.. מי יודע: אולי פועלים פה אדי-הספירט העולים את המוח ומקהים את ההרגשה, או אולי חק טבעי אחר פועל כאן – אולם בכל זאת אין כל נפקותא, העקר הוא, כי האמצעי יהיה מכון להתכלית הרצויה בפעל!…
– אבל מה יעשה, במי יתעסק בינתיים? –
הוא כבר הספיק למלא ולהריק כוסות-יין אחדות, הספיק לאכל מחצית הסרדיניות ופרוסת גבינה הגונה, ורגש השובע יחד עם מהומת-שכרון קלה העירו רוחו וייצרו בנפשו מין צרך לפעל ולעבוד…
– אולי ראוי בכל זאת לכתוב? –
השאלה הזאת עולה על לבו לא זאת הפעם הראשונה; הוא חשב בה פעמים רבות בעתים שונות, אך בימים האחרונים עסקה אותו ביחוד, ובכל זאת לא בא לידי כל החלטה קימת… עד מאה פעמים החליט לכתוב ופעמים כמספר הזה החליט לבלי כתוב… פעם בפעם, כשהיתה דעתו נוטה לכתוב, היה נערך ומשתכלל בדמיונו טופס מכתב ארוך, אשר היה צריך להוכיח לכלם, כי לא הבינו כלל לרוחו – של פינברג, – לא ידעו מאומה מהנעשה בעולמו הפנימי ועד כה לא צירו בנפשם, מה היה בפעל… הדמיון הזה היה נעים ומלבב מאד, אך זו רעה, כי למרות כל התאמצותו של פינברג, לא יכל בכל זאת להשתחרר מההכרה המרה, כי דבר כזה יהיה כזב נורא ומגונה מאד. מגונה עוד הרבה יותר מחמת הזאת, שביסודו מונחות עוד הפעם אותה ההתהדרות השטותית והמגוחכה, אותה רדיפת-הכבוד בלי הכרת כל זכות עצמית על הכבוד הזה – שתי המדות האלה, אשר השפילו וגנו אותו תמיד בעיני עצמו ובעיני אחרים…
– לא, לא!… פעם אחת יחידה, לפחות, ראוי להמנע מכזב בזדון!…
אולם גם בהחלטה הזאת לבלי כתוב כלל, מתערבת בלי חפצו, כמעט גם בלי הכרתו, מחשבה אחרת, פניה זרה –
– הסבה תשאר חידה סתומה, לפליאה זו לא ימצא כל באור מספיק:
התאוה-לדעת תגדל בהכרה, זרות המקרה תפעל מאד על הדמיון, ולחקירות, לשמועות ולהשערות לא יהיה קץ!…
הרעיון הזה, כי שמו יהיה נשוא על שפת רבים, כי הוא יהיה “גבור-היום” ובו ישיחו גם אלה שהכירוהו, גם אלה שלא הכירוהו מקודם – הרעיון הזה היה נעים לו הרבה יותר, מאשר חפץ להודות על זאת גם בפני עצמו… כמה פעמים היתה קנאתו אוכלת אותו בסתר, בראותו, איך אחרים מתפרסמים, נעשים במשך זמן ידוע לנושאי-שיחה כלליים ונזכרים גם במקום שמכירים אותם, גם במקום שאין מכירים אותם פנים בפנים כלל!… כמה היה מקנא בהמאושרים ההם וכמה היה נכון לתת, לו רק יכול להגיע למקומם!… כל פרסום יהיה איזה שיהיה, היה נעים הרבה יותר לאהבת-עצמו מאותה ההכרה המדכאה, כי בשביל אפסותו המחלטה אין מציאותו מרגשת כמעט גם בהסביבה היותר קרובה ואף כי בחוג רחב ורחוק יותר!…
הוא מתנודד פתאום ועושה בלי-הכרה איזו תנועות, כאלו הוא מבקש לדחות מעליו את התמונה הלא-נכספה, הנגלה לפניו – אך התמונה אינה זעה, ולו נדמה,כאלו הוא מרגיש באותו רגע על עצמו את המבט המלא לעג-בוז, כאלו הוא רואה בעיניו את בת-הצחוק האירונית – שני כלי-זיינה המצויים של התמונה, שאותם הוא רואה בתכיפות כל כך…
– מדוע היתה כזאת? – שואל הוא ומתחרט תוך כדי דבור, התשובה הישרה על
השאלה הזאת מכאיבה ומדכאת-נפש יותר מדי.
– למה נסתבכו הדברים ככה, כי זה האיש קרושינסקי יגלה פתאם על אופק
חייו ויתפס שם מקום חשוב ורב-ערך כל כך?!…
פרק-הזמן ההוא היה בלי-ספק היותר מאשר בחייו, הוא לא בקש אז גדולות, לא תבע מהחיים תביעות יתרות; הוא היה לא רק מסתפק אך גם שמח וחשב את עצמו למאשר מאד באותו המועט, אשר עלה בידו להשיג… ובאמת, האין התארים האלה: “הרבה” ו“מועט” רק מושגים הנגדרים בערך? מה שנחשב מועט בעיני האחד, נחשב כהרבה בעיני האחר, הכל לפי מושגיו והרגלו של אותו האיש – ומושגיו והרגליו של עצמו, לא היו אז באמת מסוגלים ליצר תביעות מרבות או גדולות ביותר!…
כן הוא, בעת האחרונה, מאיזו סבות בלתי-מובנות גם לעצמו, לא היה אוהב ביותר לזכור את ימי-ילדותו ואת שנות-בחרותו הראשונות; ואם היה גוף אחר או סבה חיצונה מזכירים לו במקרה את אלה, לא היה שבע-רצון מזה כלל – ואולם בפרק הזמן ההוא עוד היו ימי ילדותו וראשית בחרותו נזכרים פעם בפעם לפניו, והזכרונות האלה המרים והמדכאים מצד אחד, היו נעימים ומעודדים מצד אחר: מחזות העבר הקודרים עשו את ההוה למבהיק ומלא-זיו…
ובעברו אמנם לא היה מחסור במחזות קודרים! שלש-עשרה שנות-חייו הראשונות בעיר מולדתו דורנישק, בבית הוריו, לא היו יכולות להחשב בשום אופן למאשרות מאד. אביו היה אחד מבעלי-הבתים הדלים: חנוני בלי סחורה, מוזג בלי תעודה וסוחר-תבואה בלי פרוטה. בשורה האחרונה של כל חשבונותיו היו מתגלים: עוני ולחץ קבועים ומחסור נפרץ מאד. השלישיה הזאת לא היתה נעימה ביותר, אך בבית-אביו היתה עוד שלישיה אחרת, לא נעימה בכל אופן מהראשונה. לאביו היתה אשה שניה, לאשתו זו היו בנים מבעלה הראשון, וגם לו לעצמו היו בנים מאשתו הראשונה; אחרי כן נולדו בנים משותפים אחדים – ובאופן כזה היו בבית אחד שלשה מיני בנים שונים, ערבובית “שלו”, “שלה” ו“שלהם”, – ערבוב-תארים של אב-חורג, אם חורגה, בנים חורגים העומדים ביחסים שונים זה לזה..
על תנאי חיים כאלה אי אפשר היה, כמובן, להתגעגע ביותר; אולם גם תנאי-החיים החדשים, חיי נער-ישיבה עד השנה השש-עשרה וחיי בחור חובש-בית-המדרש במשך שנים אחדות אחרי כן – גם תנאי-החיים האלה לא היו נעימים כלל. באחרית הימים אמנם היה מתפלא על עצמו, איך יכול לנשוא את כל אלה; אך בימים הראשונים ההם – את זאת היה זוכר היטב – לא הרגיש יותר מדי ברוע-מצבו, בלתי אם במקרים מיוחדים, כאשר הורע המצב הזה עד בלתי נשוא, וגם במקרים המעטים ההם היה שב ונרגע תכף, כמעט באה לו רוחה מעטה…
אמנם כן הוא, בראשונה חדל להיות שבע רצון ממצבו הקודם בכלל, רק אז, כאשר נתגלגל במקרה, אחרי נדודים וטלטולים שונים, אל אחד מבתי-המדרש פה בעיר הפלך נ. גם עד העת ההיא לא נכחד אמנם ממנו, כי ישנם חיים אחרים, ויתר על כן – לא אחת ושתיים עוררו החיים האחרים גם קנאה בקרבו; אולם זה קרה על פי איזו סבה בלתי-מובנה כמעט, שלא עלתה מעולם על דעתו: אולי יכול גם הוא עצמו לחיות חיים אחרים?… המחשבה הזאת התעוררה, התחזקה ולבסוף נקבעה במוחו, כאשר שמע ספורים אחדים על דבר אנשים שונים, אשר היו לפנים במצב דומה למצבו הוא, והודות לרצונם ועמלם התרוממו משפל מצבם. הדברים האלה פעלו הרבה עליו, אך יותר מכל פעלה עליו העובדה, כי כמעט כל חובשי בית-המדרש, אשר התודע אליהם בנ. חשבו את מצבם ההוה רק לזמני, מצב שימשך עד שיכלו את הכנתם-הקודמת ויבואו למצב חדש…
הוא החליט לעשות כמעשה האחרים; אולם רק אחרי קבלת ההחלטה הזאת הרגיש בכל מלואה אותה המרירות הרבה, אשר היתה במצבו ההוה. הוא היה, כאיש שנפקחו עיניו פתאום לראות את אשר לא ראה ולא יכול לראות מקודם. לפניו נגלו פתאום כל הצדדים הרעים, אשר במצב חובש-בית-המדרש, האוכל לחם חסד וכפוף לאדונים רבים; הם נתגלו במדה מרבה כזו, שלא יכול עוד נשוא אותם מבלי הרגש כאב תדיר, מבלי התמרמרות פנימית עצומה ומבלי דכדוך נפש נורא… לפני כן לא היה מרגיש כל בושה בלבושו הקרוע והמטולא, לא היה רואה כל חרפה לעצמו בזאת, שברוב הבתים היתה ארוחתו מוגשה לו בחדרי המבשלות; כמו כן לא היה עולה כלל על דעתו להעלב ע"י סמני הבוז הגלויים, שהכל היו מרשים לעצמם להראות לו: כל אלה היו רגילים ועל כן גם נראו כטבעים בעיניו – אולם כמעט נתן לבו להתבונן אל מצבו, לא יכול עוד להעלים עין מכל הפרטים המעליבים האלה, ובאותה שעה לא יכול גם להשתחרר מהם: רק יחסו אל הדברים שנה אולם הדברים עצמם נשארו בלי כל שנוי עוד ימים רבים –
והימים ההם הספיקו להשניא בעיניו את מצבו הקודם כל כך, שהפדות ממנו נראתה לו כאושר נעלה מאין כמוהו. האושר הזה כלו היה קשור אמנם רק למשמרת פקיד-עוזר בבית-מסחר של ספרים בשכר שמונה רובלים לחדש; אולם לפי מושגיו אז היו גם המשמרת גם השכר הגונים וחשובים למדי, והעיקר – כי על פיהם עלה בידו לנתק כל קשר עם עברו, להתרחק בהחלט מכל אלה הדברים והאנשים, אשר היו מסוגלים להזכיר לו את חייו הקודמים!…
במשמרתו לא היתה המלאכה מרבה ביותר. והוא השתמש בהמקרה הטוב הזה להשתלם בידיעת שפת רוסיה ואשכנז על ידי קריאה נפרצה בספרים, הנמצאים בבית-המסחר. הוא קרא מכל הבא בידו בלי כל בחירה. בעת הראשונה לא היו רוב הספרים הנקראים מובנים לו היטב; אך בהיות עיקר כונתו להשתלם בשפה, לא היה המעצור הזה חשוב בעיניו, ומעט מעט, במדה שגדלה והתרחבה הבנתו, באותה מדה התפתחה בקרבו תשוקת קריאה בלתי מצויה אשר בלעה את כל חושיו… יותר מכל משכה את לבו הספרות היפה, אשר גלתה לפניו עולמות נפלאים ומלאי-קסם, אשר לא חלם מעולם על אדותם, לא הבין אותם גם עתה כל צרכם, אך אותו החדוש, אותה אי-שלימות ההבנה פעלו עוד יותר על דמיונו… הוא לא יכל עוד להסתפק בזה, שהיה קורא יומם בבית-המסחר, כי לא יכול להנתק כפעם בפעם מהספר הנקרא, והיה לוקח אתו את הספר אל מעונו, ששם היה מוסיף לקרוא לפעמים עד אור הבקר בלי הפסק –
והקריאה התדירה הזאת פעלה לא רק על דמיונו, כי אם גם על מושגיו, דעותיו והשקפותיו, אשר שנו אמנם בהדרגה מתונה כזו, שהוא עצמו כמעט לא הרגיש בזאת, אך השנוי היה כביר ועצום, כולל ומקיף את כל פרטי החיים. שנוי כעין זה נהיה גם בתנאי חייו והרגליו החיצוניים; אך גם השנוי הזה התהוה לא בפעם אחת, כי אם בהדרגה מתונה, באופן בלתי נכר יותר מדי. מפרק לפרק נוסף על שכרו, ובאופן מתאים לרבוי הכנסתו ואמצעיו גדלו יותר ויותר צרכיו והוצאותיו; אולם תביעותיו לא עברו בכל העתים ההן את גבול יכלתו והוא היה שמח בחלקו, שבע רצון ומאושר מאין כמוהו…
אמנם כן, גם אז לא היה דמיונו מסתפק באותן הקטנות, אשר היו לו במציאות, והוא היה יוצר בקרב נפשו פנימה מחזות דמיוניים נאדרים; אולם יצירות הדמיון האלה היו גם בעיני עצמו רק מין שעשועים רוחניים, אשר אין להם כל יחס אל המציאות. בכלל היו אז אצלו שני העולמות האלה: עולם הדמיון ועולם המציאות מסומנים היטב בגבולותיהם, מבלי נגוע זה בזה ומבלי השפיע זה על זה כל עיקר: בשעה שבאחד היה הכל גדול, כביר ונאדר, באותה שעה היו בהשני כל הענינים קטנים, פחותים וזעירים – ודוקא ההבדל המוחלט הזה היה גורם שלא תהיה כל סתירה בין שני אלה, שלא יהיו כל נגוד פנימי, כל קרע בנפשו –
– ולמה צריך היה להזדמן, כי יבוא האיש הזה ויבלבל את כל?!…
– מה היה הכח האדיר הזה, אשר משך אותו נגד רצונו אל קרושינסקי, אף כי הרגיש בנפשו היטב כי קרבת האיש הזה מסוגלה רק לעכר את רוחו, לגזול את מנוחתו, להשבית את שלותו ולהרוס את שוי-המשקל בנפשו פנימה!?…
הוא חי בבדידות גמורה, אבל הבדידות הזאת היתה מתאמת בלי ספק לנטיותיו הטבעיות, כי לא הרגיש לפני כן כל צורך בחברה, ולהפך, כפעם בפעם, כאשר היה מזדמן במקרה בתוך איזו חברה היה מרגיש את עצמו במצב מצר של מבוכה כבדה מנשוא: מחשבותיו היו מתבלבלות, חושיו – מסתכסכים, ואבריו – נראים ככפותים, מבלי כל יכולת להתנועע באופן חפשי…
– ולמה זה אפוא היה לו למסור את עצמו לכל הענויים האלה?…
אם קרושינסקי לא יכול לכלכל את הבדידות והשקט ושאון חברה עליזה היה לו צורך הכרחי תמיד – למה זה היה צריך הוא עצמו להשתעבד דוקא למאויי האחר?…
אבל מה חפץ היה לקרושינסקי בו!… לאיזו תכלית היה מושך אותו תמיד אחריו?…
את השאלה הזאת היה מציע לפני עצמו כפעם בפעם, ותמיד היתה רק תשובה אחת אפשרית לו: קרושינסקי היה רואה בו מצד אחד הגשמת ההכנעה וההשתעבדות לרצון עצמו, ומצד אחר – אותו הטפוס ההפכי, המסוגל להבליט ביותר את היתרונות הנעדרים בו והנמצאים בהאחר…
וגם ההכרה המדאיבה הזאת לא היתה מספיקה לו עוד, לשחרר אותו מההשפעה הבלתי-מוגבלה, אשר היתה לקרושינסקי עליו!…האחרון היה מתקלס בו תמיד בפני אחרים, מכנה אותו “נפש זעירה” “נשמה של חצי-פרוטה” בינם לבין עצמם – וכל אלה היו ממררים את רוחו ומסיתים להתפרץ, אך לשוא!
לשוא נסה פעמים רבות אחרי כן לשוב אל ארח-חייו הקודם, לשוב ולהסגר באותו החוג הצר והבודד, אשר בו היה שלו ושאנן לפני כן – לא, הדבר הזה לא היה עוד אפשרי לו גם אז, כאשר נפרד קרושינסקי ממנו, כאשר עזב אותו האיש גם את העיר: הוא ערער כבר את שווי-המשקל בנפשו פנימה ויעורר שם מצד אחד אי-רצון גמור ביחס להיש והוה, ומצד אחר – שאיפה בלתי-מספקה למה שאין, למה שאי-אפשר להיות.
הוא מזדעזע פתאם, כמו ע"י דחיפה חזקה, מביט אל סביבותיו מבלי-דעת ובמשך רגעים אחדים איננו יכול לזכור בשום אופן: מה זאת, מה היה לו?…
– אמנם כן, זכר פתאם – הלא…
והוא מוסיף לשבת תחתיו בלי-תנועה, גם עיניו נטויות נכחן לנקודה אחת, רק במוחו מחלות לזוע איזו מחשבות בכבדות ובעצלתים:
– האם זמן רב הוא יושב ככה?… ההיה נרדם זמן מה, או אולי?… לא, הדבר הזה אי-אפשרי הוא… הוא מרגיש עוד, מכיר היטב את כל…
– אבל מדוע זה הדבר נמשך כל כך? – נראה לו הדבר כתמוה קצת – הלא כבר הגיעה העת!…
הוא יודע כי המקום ההוא שם מאחריו: מין רגש בלתי-ברור ובלתי-מובן עוררהו אז, כאשר קרב אל השלחן, להציב את הכסא דוקא באופן כזה… עתה אמנם אין בו עוד הרגש ההוא, אך מין עצלה או לאות מיוחדה מכבידה עליו את התנועה. הוא מתעצל לזוז ממקומו ודוחה מרגע לרגע את המעשה, אשר הוא עצמו מכיר, כי ראוי הוא לעשותו…
פינברג לא יכל לתת גם לעצמו חשבון ברור על זאת: השמח אם מצטער הוא על השהיה היתרה הזו?… האש לא אחזה בפחמי-האבן כראוי; היא רק לחכה במשך זמן מה את הנפט מלמעלה, נאחזה עוד רגעים אחדים בהגבשושיות הבולטות, אחרי כן שקעה מעט מעט ותאָכף, מבלי מצוא עוד חומר נוח-להתלקח, ובשעה שהתעורר פינברג סוף סוף לקום ממושבו כדי לסור ולראות, ולא נראה עוד אף ניצוץ קטן אחד.
– הפעם לא אתן עוד לרמות את עצמי בזריזות המדומה הראשונה, – שוחח עם לבו, אחרי שעלתה בידו להבעיר עוד הפעם את הפחמים – הפעם אפקח בעצמי על זאת, שלא תעשה עוד המלאכה רמיה…
ולתכלית הזאת הקריב כסא אל התנור ויהפכו על צדו, למען היות המושב נמוך יותר וסמוך אל הקרקע. הישיבה באופן כזה לא היתה אמנם נעימה ומרוחה ביותר; אך חדוּשה וזרוּתה נראו בעיניו כמשעשעים מאד, בהיות דעתו מבודחת עליו וראשו סובב קצת באופן נעים מאד אחרי כוסות-היין האחדות, אשר הספיק לשתות בינתיים.
במצב-נפשו זה נראה הכל נקל בעיניו, הכל טוב, כשר ומתוקן; גם בכל הדברים העולים על רוחו, הוא רואה רק את הצדדים הנעימים, הוא מרגיש שביעות-רצון פנימית בכל ויחד עם זאת – מין צרך מיוחד, להביע את רגש הרצון הזה בדברים, ולו רק בפני עצמו, אם אין שומע אחר זולתו… באמת הן יש יתרון גדול לשיחה כזו עם עצמו, כי בה אין כל צרך לסים דוקא את הפרזה אשר החל, או להחזיק בענין אחד עד סוף; פה נתן חפש גמור לדלג מענין לענין, באין כל אונס אפשר לחשוב ולחדל מחשב ככל העולה על הרוח באותו רגע…
והוא משתמש בהחופש הגמור הזה. הוא חושב מחשבותיו בלי כל קשר והשתלשלות, גם משיח עם עצמו בפרזות מקוטעות, החסרות בראשיתן או הנפסקות באמצעיתן… בין שאר הדברים, הוא מעיר גם על מצב-נפשו הנוכחי ודן על פעולת היין, איך הוא פועל בתחילה באופן מעורר ואיך ההתעוררות המלאכותית הזאת גוררת אחריה מים החלשת-הכהות מיוחדה –
– וכל זאת, – בא לידי מסקנה – טובה מאד התעוררות כזו, ולו רק זמנית:
במשך הזמן הקצר הזה, לפחות, תחדל הנפש הזעירה מהיות זעירה כל כך, האינרגיה ואמץ-הלב הולכים הלוך וגדול ובאותה מדה מתמעטת הפחדנות הארורה הזאת, אשר בשאר העתים אין כל מפלט ממנה!…
– אמנם כן הוא – נגרר רעיון חדש אחרי הקודם – על זאת הנני מחויב תודה לקרושינסקי… בראשית התודעותנו לא היה מוחי תופס כלל איזה ענג הוא מוצא בחליפות מרעישות, ברשמים חזקים ורגשות סוערים… לי נראו אז כל אלה כשגעונות מחלטים, עד אשר טעמתי גם אני מנעמם של המאויים הפורצים והמתגעשים האלה וארגיש בנפשי את שפע-הכחות הכביר הזה, הפורץ חוצה בכל תקף…
– האמנם יכלו חיי עד אז להקרא בשם חיים?!… בן עשרים ושלש שנים הייתי, אך לחיות, במשמעותה הנכנה של המלה הזאת, אף לא החלותי עוד, לא נסיתי אף פעם אחת – ובאותה שעה לא ידעתי זאת כלל, ואדמה בנפשי, כי אותה הקריאה המפשטה בספרים מתים, המתארים חיי אחרים, ואותן העלילות הדמיוניות, הנוצרות ומצטירות בנפשי על פי השפעת הקריאה ההיא עצמה – הם חיי המציאות באמת!…
בדמיונו מתעוררים לתחיה זכרונות מפרק-הזמן ההוא, כאשר הכיר בראשונה את טעותו בנידָן זה. כמה הצטער אז על העבר וכמה גדולה ונמרצה היתה תשוקתו לחיות מאז והלאה!…
– האם לא היה זה האסון היותר גדול!? חלף פתאם רעיון במוחו – האם לא נוח היה לו להשאר בטעותו עד עולם?!…
לא זאת הפעם הראשונה הוגה הוא בהשאלות האלה. לבאר את סבות המחזה הזה איננו יכול, אך דעתו רוצה להאמין, גם מעשים רבים מוכיחים, כי אמנם היתה הכרת-הטעות ההיא אסון גדול לו –
– אבל מדוע זה רק לו ולא לכל איש זולתו?…
עוד הפעם אותה הסתירה הבלתי מבארה, כי בשעה שמצד אחד אין הוא מצטין בשום דבר מכל האחרים, באותה שעה אין הוא דומה כלל מצד אחר לכל אלה האחרים… כמה פעמים היה מתחמץ כלו, היה קוצף ונכון לבכות מכעסו על ההכרח להודות, כי הכל בו בינוני ומצוי, ועצמיותו איננה מצטינת בשום דבר, היוצא אף במקצת מהכלל – ואיככה אפוא מתאמת זאת אל המחשבה האחרת, כי יש בן פרט ידוע שונה משל האחרים?!…
– אבל מה זאת? – מתעורר הוא פתאם ומפסיק את הלך-מחשבותיו הקודם –
מה הסרחון המתעב הזה?… מאין זה?…
רק עד ארגיעה נמשך תמהונו; ברגע השני הוא מבין כבר את אשר לפניו. פניו מתעותים באי-רצון גלוי ועיניו נמשכות מבלי משים אל הפחמים, המאדמים כבר ומעלים עשן. רגע קטן הוא שקוע בהסתכלות העשן, הנבלע מלמטה בחצי-האפל והולך ומסתמן מלמעלה, ששם הוא משתרע ומתפזר מתחת לספון בדמות אֵד נכּר היטב לעין – אולם ריח הפחמים הלוהטים, ההולך וחזק, נעשה כבד מנשוא, ופינברג מחל לחבל מזימות, במה יפיג את הסרחון הזה.
אחרי עיון קצר הוא מכונן צעדיו אל השלחן ולוקח משם את גליונות הניר, אשר היו חבושים בהם הבקבוק, הסרדינות והגבינה, והוא מקמטם בידו ומשליכם על פני האש זה אחר זה, באפו עולה ריח ניר נשרף, ואם גם הריח הזה איננו נעים ביותר, אך לעומת קיטור הפחמים נראה לו גם זה רצוי מאד… הוא ממשש בכיסיו, מוציא משם גזרי ניר שונים ומשליכם על פני האש. ככה הוא עושה אחרי עיון קצר גם לקונטרס-רשימה קטן, ובאותו רגע איננו יכול להתאפק מהעיר הערה אירונית, כי חשבונותיו עם החיים הלא נגמרו כבר גם מבלעדי זאת!…
קונטרס הרשימה נשרף לאט, והוא מבקש ניר אחר. לתכלית זאת הוא נגש עוד הפעם אל השלחן וחולץ את הארגז. שם מונחים מכתבים אחדים במעטפות קרועות וכרטיסי-פוסטה כתובים, אך ידו כאלו איננה נשמעה לו לקחת את אלה… הוא מביט אל הכתב המטוּרף והמטושטש, המסודר בשורות מעוקמות ונפתלות, הוא מביט אל גזרי הניר הכלים והנכתמים במקומות שונים – ולמראה אלה תוקף אותו מין רגש מוזר, מעיק ומדכא-נפש מאד, לבו מתכוץ מאיזה כאב-פנימי בלתי-מובן, זכרונות רבים נשכחים-למחצה מתעוררים לתחיה, והם מגדילים את הכאב, מכבידים את עקת-הנפש עוד יותר…
בבהירות ההולכת וגדלה מסתמנת לפניו תמונת אביו, כפי אשר נרשמה במוחו מזמן ראיונם האחרון: קומה כפופה ומדכאה, פנים צומקים וכתומים-ירקרקים, עינים שקועות וקודחות, רגלים כושלות ואברים רועדים ומזדעזעים מחלשה –
והתמונה האמללה הזאת, אשר היתה מעוררת חמלה בלב זרים, לא הרכה כלל את לבו הקשה של הבן, אשר ראה בה רק מפגע לעצמו!… הוא האמין, כי לא די שיצא ידי חובתו בהחלט, כי גם צדקה גדולה עשה, קרבן למעלה-מכחו הביא, כששלח לאביו עשרה עשרה רובלים בחלותו פעמים – ואם זה האחרון לא הסתפק באלה ויבוא בעצמו לעיר-מגורי בנו באמתלא, כי בעיר הקטנה אין רופא הגון, לא היתה עוד זאת הוכחה מספיקה ללבן, כי באמת מחויב הוא לסבול את כל הטורח הכבד הזה, לכלכל את כל ההוצאה היתרה הזאת…
בשעה שהתעניתי, שנדדתי בעירום וחסר כל מעיר לעיר, מישיבה לישיבה, מבית-מדרש לבית-מדרש, באותה שעה כאלו לא היה לי אב, כאלו לא היה לאב הזה בן; אולם כמעט התרוממתי משפל-מצבי, כמעט נודע הדבר, כי אינני חי עוד חיי-כלב כבראשונה, וכבר נמצאו לי גואלים, התובעים חלקם, כאלו חיב אני להם!…
ואת הדברים האלה השמיע מפרש באזני אביו, השמיע עוד דברים רבים אחרים מרים מאלה – ואביו…
הוא עוצם את עיניו, אולי לא יוסיף לראות עוד; אך גם בהיות עיניו עצומות, אין המחזה ההוא מש מנגדו ונדמה לו, כאלו הוא רואה באותו רגע ממש את הראש המטה, את ניד-השפתים בלי קול המבט המלא צער ותוכחה אלמת –
עתה רק הדמיון לבדו גורם לו להזדעדע כלו; אולם אז לא שם גם לבו לכל אלה. אז היה שמח מאד, כי אחרי ברור-הדברים ההוא לא שהה עוד אביו פה יותר; הוא היה שמח, כי גם המכתבים נעשו מעטים יותר ובקשות-התמיכה כמעט חדלו לגמרי… כן הוא, גם הידיעה האחרונה העציבתו רק מעט, וגם בהעצבות המועטה הזאת היתה מערבה כעין הנאה פנימית מסתרה!…
בכל זאת – הוא עצמו לא הבין מה זה מונע אותו, אך לבבו לא מלאהו לבער את המכתבים האלה. הוא לא נגע בהם, לא אהב גם להעלותם על דעתו, ואם נגלו לפניו במקרה, היה ממהר לשטות מעליהם ומתאמץ להשכיח מלבו את מציאותם – אולם להכחידם פעם אחת לא מצא די אונים בנפשו…
– הבלים!… סנטימנטליות נבערה!…
והוא עצמו איננו מבחין היטב, את מה הוא מכנה בשמות האלה: האם את זכרונותיו הבלתי-גלוים, או את יראתו הבלתי-נכרת, או אולי את כל אלה יחדו?… מבלי חשוב עוד הרבה הוא מאסף את כל הניר, הנמצא בארגז השלחן, שב אל התנור ועוסק במשך רגעים אחדים בעבודה האורגינלית הזאת: לקמט גזרי ניר ולהשליכם זה אחר זה על האש… העבודה כשהיא לעצמה מעסקת אותו, על כן גם איננו מרגיש, כי העשן העב העולה מהניר הנשרף מכאיב רק את עיניו, אך קיטור הפחמים הכבד איננו נעצר על-ידי זאת במאומה…
בשני אלה הוא מרגיש פתאם בעצם הרגע ההוא, שגזר-הניר האחרון משלך אל תוך האש, וזריזותו בעבודתו הקודמת נראה מגוכחה מאד גם בעיניו.
– לא, מאי-הנעימות הזאת אין להמלט, כנראה…
– ומה דמית אתה? – מחל הוא להתגרות בעצמו – הדמית באמת, כי האמצעי הנפלא הזה, אשר מצאת אחרי מחשבות וחשבונות רבים, יחשוך ממך גם את אי-הנעימות היותר-פחותה?!…
– הלא זה הוא אסונך העקרי, – מוסיף הוא לטעון אל עצמו – כי הנך מפונק יותר מדי ואינך יכול לסבל אף שעה אחת בהוה, אם גם היית יכות לזכות על ידי זאת הרבה בעתיד!…
ופרטים רבים, בעולים בזכרונו, מאשרים את המשפט הזה. בעצם לא היה נוטה כלל לפזרנות ובסתר נפשו היה מקנא באלה, אשר ראה אותם מכשרים לקמץ; אך הוא בעצמו לא היה מכשר לזאת, כי לא היה מוצא בו די כח-רצון למנוע מנפשו את הדבר הנכסף, אם רק היתה יכולת חמרית להשיגו… וכמה פעמים היה מחליט אחת ועושה אחרת, רק מפני שהאחרית היתה נוחה לו באותו רגע יותר!… כמה פעמים היה מכיר בעצמו בשעת המעשה, כי יתחרט עליו אחרי-כן, ובכל זאת לא היה יכול לעצור ברוחו, לא היה יכול להתגבר על תשוקתו באותו רגע!…
– מה יש לדבר: גבר משולל רצון, סמרטוט, סמרטוט גמור!…
אולם גם בהתוכחות האלה, אשר הוא מטיף לעצמו, צפונה פניה אחרת: הוא מבקש לבלבל על ידי הדברים האלה את רעיונותיו, מתכון לעסק את מוחו בענינים צדדים, לבל יורגש כל כך אי-נעם הסרחון, הממלא את החדר –
והדבר הזה איננו עולה בידו. הוא מנסה ללחץ באצבעותיו את נחיריו, אך גם זאת איננה מועילה: עלידי סתימת החטם הוא מכרח לשאוף רוח דרך גרונו, והקיטור מגרה במרירותו את מפתח-הגרון, יורד אל ריאתו וממלא אותה; גם הסרחון אינו פוסק כלל… נדמה לו כאלו הסרחון הזה ממלא את כל קרביו, והוא מרגיש מין גועל-נפש מעורר הקאה…
– אבל עד מתי עוד ימשך הענוי הנורא הזה?…
– אולי?… – חולפת פתאם מחשבה כברק במוחו ועיניו נטיות מבלי-משים את החלון.
– רק לרגעים אחדים!… כאלו מפתה את עצמו ומתנצל בפני עצמו בבת אחת – רק עד הטהר האויר מעט מהסרחון הכבד הזה!…
אולם הוא איננו נותן להונות את עצמו בהערמה כזו; הוא מבין היטב אנה נוטים הפתויים האלה.
– לא, כזאת לא תהיה!… הדבר המתחל צריך להגמר, יהיה מה שיהיה!…
אך הרעיון המפתה איננו משגיח, כנראה על ההחלטה הנחרצה הזאת, ואיננו עוזב את מקומו. המרי הנועז הזה מחולל מרי עז כנגד. פינברג מסיח את דעתו בחזקה לענינים אחרים, ממשש בידו את מצחו ומתבונן, כי ברקותיו מרגשת דפיקה יותר חזקה מהרגילה, גם ראשו כבד עליו ונראה כמועק בחשוק-ברזל מסביב… אותו רגע מרגיש הוא רפיון רב ברגליו, ולבל יפול תחתיו על הקרקע, הוא אוסף שארית כחו כדי להגיע עד קצה המטה. שם הוא נופל באפס אונים ושוכב רגעים אחדים בלי תנועה.
– איך לא עלתה זאת על דעתי עד כה? – מתפלא הוא ומשתרע בינתים ברוחה יתרה
המצב הזה הוא היותר-נאות… עתה נשאר לי עוד רק למצוא איזה ענין להגות בו, למען לא תארך העת יותר מדי…
אולם כמו להכעיס אין ענין כזה נמצא בנקל. דברים רבים ושונים חולפים אמנם לפניו, אך באופן בלתי-מובן כל אלה חולפים כמו מרחוק, נגלים ונעלמים בחלק-רגע קטן כל כך, שאין אפשרות לתפסם… רגע משעשעת אותו הפזיזות הזו בעצמה; אך בהרגע השני כבר מלאה היא אותו ואיננו פונה אליה עוד כלל… הוא מבקש ענין כזה, אשר אפשר יהיה להתעכב בו, לחשוב על אדותיו ולמלא במחשבות האלה את העת; אך במחו עוברים דוקא ענינים פחותים ומשוללי-ערך, שאין כדאי לטפל בהם אף רגע…
אי-ההצלחה הזאת מחלה להרעימהו, ובאות שעה איננו מכיר כלל, כי הוא עצמו אשם בזאת: בלי הכרח אמנם אך בזהירות אינסטיקטית לא מעטה הוא משתמט ומסתלק מכל אותם הענינים, המסוגלים לעורר בנפשו רגשות ומחשבות בלתי-נעימים… הזהירות הזאת ממלטת אותו לא אחת ושתים במקומות מסכנים מאד, ונוא עובר עליהם בשלום ובלי פגע – אולם המקומות המסכנים רבים יותר מדי וההצלחה בוגדת לפעמים!…
בהרגעים המועטים כבר חלפו לפניו בין שאר הדברים מחזות ידועים אחדים, אשר היו שונים זה מזה גם בתכונתם, גם בזמן הויתם ובכל זאת היו מתיחסים זה לזה באופן ידוע – אולם דוקא אותו ביחס הידוע המריץ את פינברג להתעלם מהמחזות האלה כפעם בפעם, ובמדה שתכפוהו יותר, בה במדה נזהר גם הוא יותר ויותר מהם…
– אינני חפץ לזכור ולא אזכור עוד, יהיה מה שיהיה!
הוא שונה וחוזר ושונה במחשבתו את ההחלטה הנמרצה הזאת – שונה וחוזר ושונה בלי הפסק רק בכונה מיוחדה, לבלבל על ידי זאת את מחשבות עצמו; אולם הדבר הזה איננו עולה בידו כלל; מוחו חושב אחת ודמיונו מציר אחרת!…
נגד רצונו רואה הוא את עצמו שם… פרטים שונים מתחלפים, זמנים קרובים ורחוקים עוברים בערבוביה, מחזות בהירים ומטושטשים מצטירים באפנים שונים, מאורעות וגופים מתערבים יחדו – אך פרט אחד איננו משתנה, מחזה אחד נשנה פעם אחר פעם בלי שנוי כל שהוא בתכונתו: או קורת-רוח שלמה, או יחס בוז, אירוניה מסתרה דק למחצה…
– אבל למה היה מעמיד את עצמו במצב אי-נעים כזה?… איזו רוח רעה היתה נושאת אותו לשם, אם היה מכיר היטב כי בקוריו אינם נכספים כלל?…
סמני שממון היה רואה כפעם בפעם, בלי פהוקים תכופים לא היה עובר גם ערב אחד: אך הנעשה אף פעם אחת הבקור באופן אחר?… כמה פעמים היה רואה ברק-עינים מיוחד, נהרת-פנים פתאומית ברגע שהיה מופיע זה או אחר – נאם קרה כזה אף פעם אחת ביחס אליו?!…
הוא מתנועע על משכבו. נדמה לו באותו רגע, כאלו אלפי נמלים רוחשים על פני כל גופו ממעל ובתוך כל אחד מאבריו פנימה; אך גם הרגש אי-הנעים הזה היה לו למשיב-נפש, לו רק היה יכול להציל אותו מהדמיונות הטורדים, העוברים לפניו בלי הפסק וגורמים לו מין רגש כאב מיוחד, כאלו אלפי מחטים דקים שבדקים ננעצים שם עמוק עמוק בקרב נפשו פנימה…
–… האמנם היה זה רגש אהבה?!…
– לא, האיבה היתה אולי פה מרבה מאהבה, איבה מערבה בשאיפת נצחון ותאות נקם
בלתי מספקות!…
ובכל זאת הלך עוד בערב הזה לשם, בהיותו נכון להסתלק מכל, לשכוח את הכל, לו רק אשר במבט אחד בלתי מעליב כל כך, לו רק חונן בתנועת חסד פחותה שבפחותות!…
– אז…
ופתאם חולף במוחו כברק רעיון חדש. הוא מתאמץ להסיח את דעתו מזאת, אך נגד רצונו מוסיף מוחו לחשוב:
– האמנם זאת צריכה, מוכרחה להתהות?!…
מין רגש מוזר, בלתי ברור ובלתי מובן גם לעצמו, תוקף אותו כלו. הוא מרים את ראשו מעל הכר ומתאמץ לשבת, אך באותו רגע ראשו שב ונופל מאליו על הכר וההתאמצות לקום איננה מצליחה מאפס כח…
– האמנם ראשית הקץ היא? – שואל הוא את עצמו ומרגיש, כי מחשבותיו מתבלבלות, חושיו מסתכסכים והכל מסביב מתנועע, חג וסובב באופן משונה…
… מה זאת… מי זה דחף אותו פתאם בכח עצום כל כך והעמידהו על רגליו?
הוא איננו מכיר מה היה לו, איה הוא ומה הם הגלים האמוצים-כהים הסובבים אותו?… דבר-מה עולה אל גרונו, מפרכס שם וחונק אותו… הוא מתנועע כמכונה וקם ממקומו, אך שווי- המשקל חסר לו וגוו נד ומתנודד אנה ואנה, עד אשר ידו נוגעת במקרה באיזה חפץ והוא נשען עליו רגע. באותו רגע גוברים הפרכוסים והחניקה בתוך גרונו והוא מחל להקיא..
אחרי זאת הוא מרגיש, כי רוח לו הרבה, אך איננו יכול לזכר עוד, מה היה במחשבתו קודם. הוא זוכר רק זאת, כי חפץ לעשות דבר-מה, אך הדבר עצמו איננו עולה על דעתו…
– בררר… – מתעוה הוא ומזדעזע פתאם מהטעם החמוץ-מר המרגש בפיו – מים… מעט מים!…
והמלה “מים” מעוררת תכף בזכרונו את הדבר, אשר נעלם ממנו לפני רגע. רגליו כבדות אמנם וגופו מתנודד, אך הוא אוסף שארית כחו, צועד ישר אל קצה החדר ואוחז בשתי ידיו בספל-הרחצה, המלא מים… מזה נשארו לו עוד רק צעדים אחדים, אך בהיות ידיו עסוקות, כבד לו עוד הרבה יותר להתחזק על רגליו והוא נוטה בכל רגע לנפל; רק ההכרה החזקה, כמה נחוץ ונכבד הדבר, עומדת לו באותו הרגע ונותנת לו כח כדי להתנהל עד התנור ולשפוך את המים על הפחמים הבוערים…
אד עב מתמר ועולה ומכסה עליו, אך הוא איננו מרגיש בזאת ומוסיף לעמוד בתוך האד בהסמיכו ראשו אל התנור. רגעים אחדים הוא נשאר במצב הקפאון הגמור הזה, מבלי חשוב דבר ומבלי הכיר מאומה מכל אשר אתו… פתאם חולפת רעדה עזה את כל גופו והוא נתר ממקומו בכח: הרעיון העובר כברק במוחו מקפיא אמנם את דמו, אך יחד עם זאת הוא מעורר בנפשו עזוז בלתי-מצוי…
נבלע כלו בהרעיון האחד הזה הוא עובר עוד הפעם את כל אורך החדר, נגש עד החלון ופותח אותו בכח וחפזון רב, עד ששתי שמשות מתפוצצות בבת אחת – אולם הוא איננו שם לב לכל זאת ושואף בענג מיוחד את האויר הקר והלח, הפורץ בשטף חזק מהחוץ אל החדר…
שטף האור החזק מכבה את מנורת-הנפט הדולקת על השלחן; אך לפינברג אין כל צורך באור: הוא מקריב כסא אל החלון, יושב עליו ותומך את ראשו בשתי זרעותיו… עיניו נעצמות מאליהן, הכרתו הולכת ורפה; הוא שוקע מעט מעט בשנה חזקה ועמוקה.