מָלְאוּ חַיַּי, הַבַּת, גָּמְלוּ הַחֲלוֹמוֹת,
לְהַגִּישָׁם לָךְ בְּשׁוּבִי, טוֹבִים מְאֹד.
כָּל שַׁעַל מַאֲבִיב, טֻפַּח וְגַם גּוֹנַן
מִלַהֲבֵי בָּרָק, מֵרַעֲמֵֵי עָנָן.
עָלוּ חַיַּי, הַבַּת, וְהֶעָסִיס חוֹמֵר.
הִנֵּה אֲִני אֵלַּיִךְ כֶּבֶשׂ וְנָמֵר.
פָּרְצוּ חַיַּי, הַבַּת, רַבִּים לְהַגִּישָם –
הֲכִי לֹא יִשָּׁדְפוּ וּבִי גַּם אֵין אָשָׁם?
בְּמוֹ עֵינַי לְפֶתַע כִּי אֶרְאֵךְ רְתֵת,
חֲכִי חַיַּי אֵינָם רֵיקִים אֲזַי מִתֵּת?
בְּמוֹ עֵינַי לְפֶתַע כִּי אֶרְאֵךְ. אֲזַי,
אֶבְיוֹן אֱהִי אֲנִי מִגֶּדֶש נְכָסַי…