אֶת קֵיסָרֵךְ. אֶת פַּיְטָנֵךְ זָכַרְתִּי, רוֹמִי,–

הֵידָד לְמַאֲכֹלֶת לֶהָבָה.

צִלּוֹ עֲנָק, גַּם אִם עֵינַיִךְ תַּעֲצֹמִי,

צִלּוֹ הָיָה לְאֶלֶף רְבָבָה.

מַדּוּעַ לֹא חָפַן מִנּוֹי חִיּוּת וָגֶוֶן

בִּפְעֹם עִירוֹ שׁוֹקֶקֶת עַל תִּלָּהּ?

אָז לְפָנָיו נִפְרַשׂ בְּכָל דָּשְׁנוֹ פַּתְשֶׁגֶן

שֶל תּוֹעֲפוֹת, שֶׁל דֶּשֶׁא, שֶׁל אִילָן.

הַטִּבְּרוּס הִתְפַּרְקֵד, עִלְסוֹן רַצְּיוֹ גָּבוֹהַּ,

עֲלֵי חָזֵהוּ מִכְחוֹלֵי זָהָב.

זֶה קֵיסָרֵךְ יָפְתָה לוֹ הֶחָזוּת בִּגְוֹעַ

רְחוֹב מֻפְקָר לִנְחַשׁ עָשָׁן נִזְעָף.

שִׁלַּח רָזוֹן וָרִישׁ בְּכָל בִּקְתָה וּבַיִת,

רִחְרוּחַ חֲרִיכוֹת עַד לַחֲנֹק.

זֶה קֵיסָרֵךְ רָאֹה רָאָה מִנֶּגֶד פַּיִט

בְּהִתְפַּלֵּשׁ בֵּינוֹת אוּדִים תִּינוֹק.

הָיֹה הָיְתָה מֵעַל גַּגּוֹת יִפְעָה מָתְכֶלֶת –

חָמַד בִּנְיָן בְּהִתְמוֹטֵט קוֹרוֹת.

לֹא מֵת גַּלְמוּד הָאִישׁ הַלָּז! כָּזֹאת מִשְׁאֶלֶת

אַחֲרָיו שָׂרְדָה בְּסֵפֶר הַקּוֹרוֹת.

נָקְפוּ יוֹבְלוֹת, טֻשְּׁטַשׁ אֲשֶׁר נִכְתַּב בְּחֶרֶט,

אַך קֵיסָרֵךְ, אַךְ פַּיְטָנֵךְ עַד כָּאן.

חַיָּה, חַיָּה, חַיָּה רוּחוֹ הַמִּשְׁתּוֹרֶרֶת

בִּפְשֹׁעַ מִי עַל לֶחֶם וּמִשְׁכָּן.

מוֹשְׁלִים הוֹלְכִים, מוֹשְׁלִים בָּאִים, אֲבָל עֲדַיִן

זָכוּר וְלֹא שָכוּחַ קֵיסָרֵךְ:

חֶדְוָה בְּהֵיכָלָם, מָחוֹל וְשִׁיר וָיַיִן

עַל דְּאָבָה וּמָוֶת לְבָרֵךְ…