מֵעֵבֶר לַגָּדֵר, אֲשֶׁר שָׂרְדָה עֲדֶנָּה,
בָּתֵּי עֲיֶרֶת זְעִירָה טוֹבְלִים בַּדֶּשֶׁא.
הַטַּף בָּהּ מְשַׂחֵק, בָּה הַפָּרוֹת תִּרְעֶינָה,
דָּגָן וּפְרִי לְאַדְמָתָהּ הַנֶּחֱרֶשֶׁת.
מֵעֵבֶר לַגָּדֵר שׁוֹלְוִים בָּתֵּי עֲיֶרֶת.
בַּלַּיְלָה יְשֵׁנִים דָּרֶיהָ. אַךְ עִם שַׁחַר –
חֶדְוַת עָמָל נִשֵּׂאת סָבִיב וּמִּשְׁתּוֹרֶרֶת.
לְהַפְרוֹתָהּ מְאֹד הִנֵּה עֲנֶנֶת שַׁחָה.
מִטַּבּוּרָהּ הוֹלֶכֶת דֶּרֶךְ אֶל הַַיַּעַר.
כַּמָּה גַּרְגְּרִים וּפִטְרִיוֹת רָאָתָה!
אֵיכָה שָׁלְוָה עֲיֶרֶת זו! אֵיכָה לֹא חַתָּה!
הַמַּחֲנֶה… כִּבְשָׁן… תָּאֵי־הַגַּז… הַשַּעַר…
בִּצְּעוּ פִּתָּם דָּרֶיהָ וּבְחַגָּם שָׂמָחוּ.
אֵיכָה? אֵיכָה יָשְׁבָה בְּחֵיק שָׂדֶה וָאָחוּ!…