אֲנִי אוֹהֵב אֶת מֶנְג, הַמּוֹרֶה הַגָּדוֹל,
וְכָל הָעוֹלָם שָׁמַע אֶת סַעֲרוֹ וְשִׁטְפוֹ
לְחָיָיו עוֹד סָמְקוּ כְּשֶׁדָּחָה אֶת הַמֶּרְכָּבָה וְהַכּוֹבַע
שְׂעָרוֹ כְּבָר שָׂב וְהוּא נָם בְּעֲנַן אֳרָנִם
שִׁכּוֹר יָרֵחַ, מִן הַקָּדוֹשׁ לֹא יַרְפֶּה
הֲלוּם פְּרָחִים, לֹא יְשָׁרֵת שׁוּם אָדוֹן
אֵיךְ נוּכַל לִרְאוֹת אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל הַר גָּבוֹהַּ
מִמְּקוֹם עָמְדִּי אֲנִי קַד לְבָשְׂמוֹ הַצָּלוּל
“המרכבה והכובע” הם ה״סטאטוס סימבולס" של הפקיד הגבוה, מעמד שהרבה מהמשוררים הגדולים של הטאנג (907–618) חיו בשוליו, בזו לו וגם רצו בו. “הקדוש” הוא שם אחר ליין צלול; היין הסמיך כוּנה “הצדיק”. גם לי בו הוגלה ושנים אחדות נדד מדרום לנהר היאנגצה. דוּ פוּ, הנחשב בעיני רבים לגדול משוררי סין, חולם עליו בשני שירים שזה הראשון בהם: