עא מִפְּנֵי מָה זָכָה שָׁאוּל לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי הָעֲנָוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ” (שמואל א ט, ה) – שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ. וּכְשֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַשְּׂרָרָה מַהוּ אוֹמֵר? – “הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים” (שם י, כב) (תוספתא ברכות ד, יח).
שָׁקַל עַבְדּוֹ בּוֹ – הָשווה את עצמו אל עבדו ואמר “ודאג לנו”.
שְׂרָרָה – שלטון.
*
עב “וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ” (שמואל א ט, יב) – רַ' יוּדֶן בְּשֵׁם רַב מָרִי בַּר יַעֲקֹב – אָמְרוּ לָהֶם: אֵין אַתֶּם רוֹאִים עָנָן קָשׁוּר לְמַעְלָה מֵחֲצֵרוֹ? (תנחומא בובר חוקת, כב).
וַתַּעֲנֶינָה – הבנות לשאול ולנערו, כששאלו אותן היכן ביתו של שמואל.
עָנָן קָשׁוּר – סמל לנוכחות השכינה.
*
עג “כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ, בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ, כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי אֹתוֹ כְּהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ” (שמואל א ט, יג) – כָּל כָּךְ לָמָּה? רַב אָמַר: לְפִי שֶׁהַנָּשִׁים דַּבְּרָנִיּוֹת הֵן; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם” (שם שם ב). רַ' יוֹחָנָן אָמַר: לְפִי שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלוֹא נִימָא (ברכות מח ע"ב).
כָּל כָּךְ לָמָּה – למה הרבו הנשים לדבר?
אֵין מַלְכוּת וגו' – עדיין לא הגיע זמנו של שאול להימשח למלך (ולקבל משמואל את ההנהגה), ועוכב בדברים עד הזמן הראוי.
מְלוֹא נִימָא – עובי שערה.
*
עד “וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל… וַיֹאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה? וַיַּעַן שְׁמוּאֵל… אָנֹכִי הָרֹאֶה” (שמואל א ט, יח־יט) – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמוּאֵל: אַתָּה “רוֹאֶה”? – חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַרְאֲךָ שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה. – וְאֵימָתַי הֵרְאָהוּ? בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ “מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן… וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא… וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ… כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם” (שם טז, א־ז) (ספרי דברים, יז; מד“ש י”ד, ג).
חַיֶּיךָ – לשון שבועה.
בְּשָׁעָה וגו' – כשבא שמואל למשוח את דויד והלך אחרי מראה עיניו ולא ראה נכונה.
*
עה בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁאוּל: “לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק” (שמואל א טו, ג), אָמַר: וּמָה נֶפֶשׁ אַחַת אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עֶגְלָה עֲרוּפָה – כָּל הַנְּפָשׁוֹת הֲלֹא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאִם אָדָם חָטָא – בְּהֵמָה מָה חָטְאָה? וְאִם גְּדוֹלִים חָטְאוּ – קְטַנִּים מָה חָטְאוּ? יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה” (קהלת ז, טז). וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ שָׁאוּל לְדוֹאֵג: “סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים” (שמואל א כב, יח), יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה” (קהלת ז, יז). שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ גַּסּוּת הָרוּחַ הָיְתָה בּוֹ, לְפִיכָךְ נֶהֱרַג וְנֶעֶקְרָה מִמֶּנּוּ מְלוּכָה, שֶׁאָמַר לוֹ שְׁמוּאֵל: “וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'?” (שמואל א טו, יט) וְהוּא אוֹמֵר: "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' " (שם שם, כ). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה שָׁאוּל מְשַׁמֵּר קִנְאָה וּנְקָמָה בִּלְבָבוֹ עַל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם בִּשְׁבִיל דָּוִד (יומא כב ע“ב; סא”ר, כט).
אָמַר – שאול לעצמו.
וּמָה אִם וגו' – אם על הריגת אדם אחד יש להביא ככפרה עגלה ערופה (דברים כא), מה דינו של מי שהורג נפשות רבות?
בְּהֵמָה – שכן שאול נצטווה להרוג “משור ועד שה מגמל ועד חמור”.
קְטַנִּים – שנאמר לשאול להרוג “מעולל ועד יונק”.
בַּת קוֹל – קול שיצא מן השמים.
דּוֹאֵג – האדומי, שהרג בפקודת שאול את כוהני נוב.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.
בִּשְׁבִיל דָּוִד – בגלל אהבת העם לדויד.
*
עו “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ” (שמואל א כח, ז) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמַר: כָּל תַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ. בַּלַּיְלָה בִּקֵּשׁ לָצֵאת לְדַרְכּוֹ. אָמָר: יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא? אָמְרוּ לוֹ: לֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ: “כָּל הַתַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ בְּמָקוֹם זֶה יִשָּׁחֲטוּ”? אַף כָּךְ, שָׁאוּל הֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעוֹנִים מִן הָאָרֶץ, וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר: “בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב”.
“וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים” (שם שם, ח) – בִּגְדֵי הֶדְיוֹט. “וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ” (שם) – זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא. “וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה” (שם) – וְכִי לַיְלָה הָיָה? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה הַשָּׁעָה אֲפֵלָה לָהֶם כַּלַּיְלָה.
"וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' " (שמואל א כח, י) – לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֵצֶל אוֹהֲבָהּ וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעֲלָהּ. כָּךְ שָׁאוּל שׁוֹאֵל בְּאוֹב וְיִדְּעוֹנִי וְאוֹמֵר: “חֵי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה” (שם) (ויק"ר כו, ד; תנחומא אמור, ב).
תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא – לשם השכמה.
הֶדְיוֹט – אדם פשוט.
אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – שרי צבאו של שאול.
אֲפֵלָה… כַּלַּיְלָה – מרוב צער ועוגמת נפש.
אוֹהֲבָהּ – מאהבה.
יִדְּעוֹנִי – סוג של מכשף.
*
עז “וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי” (שמואל א כח, יא) – עָשְׂתָה מָה שֶּׁעָשְׂתָה וְאָמְרָה מָה שֶּׁאָמְרָה וְהֶעֱלַתּוּ.
“וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד… וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת” (שם שם, טו) – וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים? אָמַר רַ' יִצְחָק בְּרַ' חִיָּא: “לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ” (משלי יד, י), שֶׁאִלּוּ אָמַר לוֹ בְּאוּרִים וְתֻמִּים, הָיָה לוֹ לוֹמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ עַל עַצְמְךָ; לֹא אַתָּה הוּא שֶׁהִכִּיתָ נוֹב עִיר הַכּוֹהֲנִים? “וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל” (שמואל א כח, כ) – אָמְרוּ לוֹ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא: מָה אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל? אָמַר לָהֶם: אָמַר לִי: לְמָחָר אַתָּה יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה וְנוֹצֵחַ, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבָּנֶיךָ מִתְמַנִּים שָׂרִים.
נָטַל שָׁאוּל שְׁלוֹשָׁה בָּנָיו וְיָצְאוּ לַמִּלְחָמָה.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּרְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי! בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן; וְזֶה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁנֶּהֱרָג – וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ (ויק"ר כו, ח).
עָשְׂתָה וגו' – עשתה ואמרה מה שנדרש כדי להעלות אדם באוב.
הֶעֱלַתּוּ – העלתה אותו (את שמואל מעולם המתים).
וְלָמָּה לֹא אָמַר וגו' – ולמה לא הזכיר גם את האורים והתומים שעל בגדי הכוהן הגדול (שגם דרכם משיב ה' על שאלות האדם)?
הִכִּיתָ – הרגת (שמואל א כב).
אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא – ראו בקטע הקודם.
וְנוֹצֵחַ וגו' – מנצח (ואמר כך כדי שלא יתייאשו).
וְלֹא עוֹד, אֶלָא – זאת ועוד.
בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם – כך הוא מנהגו של עולם.
מַרְאִית הָעַיִן – שלא תפגע בהם עין רעה.
שָׂמֵחַ וגו' – מקבל עליו בשמחה את גזר הדין.