צב "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' " (שמואל ב ו, יד) – הֵיאַךְ הָיָה עוֹשֶׂה? אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי זָהָב סְנוּנִין דּוֹמִין לְפָז, וְהָיָה מַקִּישׁ יָדָיו זוֹ עַל זוֹ וְטוֹפֵחַ וְאוֹמֵר: כִּירִי־רָם! וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְכַרְכֵּר הָיָה הַזָּהָב הַמְּסֻנָּן שֶׁעָלָיו קוֹלוֹ פּוֹזֵז; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְרִיעִים וְתוֹקְעִים בְּשׁוֹפָרוֹת וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבְכָל כְּלֵי שִׁיר. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִירוּשָׁלַיִם הָיוּ כָּל הַנָּשִׁים מְצִיצוֹת עַל דָּוִד מִן הַגַּגּוֹת וּמִן הַחַלּוֹנוֹת וְלֹא אִכְפַּת לוֹ. לֹא הִנִּיחַתּוּ מִיכַל לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבַּיִת, אֶלָּא יָצְאָה לַחוּץ וְהָיְתָה מְקַפַּחְתּוֹ בִּדְּבָרִים. “וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו” (שם שם, כ) – אָמְרָה לוֹ: הַיּוֹם נִגְלָה כְּבוֹדוֹ שֶׁל בֵּיִת אַבָּא; בּוֹא וּרְאֵה מָה בֵּינְךָ לְבֵין בֵּית אַבָּא: כָּל בֵּית אָבִי הָיוּ צְנוּעִים וּקְדוֹשִׁים (אָמְרוּ עָלָיו עַל בֵּית שָׁאוּל, שֶׁלֹּא נִרְאָה מֵהֶם לֹא עָקֵב וְלֹא גּוּדָל מִיְּמֵיהֶם) – וְאַתָּה עוֹמֵד וּמְגַלֶּה לְבוּשְׁךָ כְּאַחַד הָרֵיקִים. אָמַר לָהּ: וְכִי לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שִׂחַקְתִּי, וְלֹא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שִׂחַקְתִּי? שֶׁל בֵּית אָבִיךָ הָיוּ מְבַקְּשִׁין כְּבוֹד עַצְמָם וּמַנִּיחִין כְּבוֹד שָׁמַיִם, וַאֲנִי אֵינִי עוֹשֶׂה כֵּן, אֶלָּא מַנִּיחַ כְּבוֹד עַצְמִי וּמְבַקֵּשׁ כְּבוֹד שָׁמַיִם. “וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה” (שם שם, כב) – אוֹתָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁצָּוַחְתְּ אוֹתָן “אֲמָהוֹת” אֵינָן “אֲמָהוֹת”, אֶלָּא “אִמָּהוֹת” – לְוַאי יְהֵא לִי חֵלֶק עִמָּהֶן לֶעָתִיד לָבוֹא.
“ה’ָ, לֹא גָבַהּ לִבִּי” (תהלים קלא, א) – בְּשָׁעָה שֶׁמְּשָׁחַנִי שְׁמוּאֵל לְמֶלֶךְ, “וְלֹא רָמוּ עֵינַי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהָרַגְתִּי אֶת גָּלְיַת, “וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי, “וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי” (שם) – בְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱלֵיתִי אֶת הָאָרוֹן; “אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי, נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ” (תהלים קלא, ב) – כְּשֵׁם שֶׁהַתִּינוֹק הַזֶּה אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ לְהִתְגַּלּוֹת לִפְנֵי אִמּוֹ, כֵּן שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא נִתְבַּיַּשְׁתִּי לְהִתְבַּזּוֹת לְפָנֶיךָ לִכְבוֹדְךָ (במ"ר ד, כ).
הֵיאָךְ – כיצד.
סְנוּנִין – מבהיקים.
פַּז – זהב טהור.
טוֹפֵחַ – מכה, מוחא כף.
כִּירִי רָם – אדוני רם ונעלה (“כירי” ביוונית הוא אדון [ולפנינו משחק מילים על “מכרכר”]).
קוֹלוֹ פּוֹזֵז – משמיע קולות של צלצול.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא – זאת ועוד.
הוֹפֵךְ אַסְפֵּירַס וּמְשַׁוֵּר – הופך את שולי מעילו אגב קפיצה (וכך נחשפו רגליו).
לֹא הִנִּיחַתּוּ – לא איפשרה לו.
מְקַפַּחְתּוֹ – מוכיחה ומייסרת אותו.
נִגְלָה כְּבוֹדוֹ – התפרסם ברבים.
בֵּית אַבָּא – ביתו של שאול.
גּוּדָל – אגודל.
הָרֵיקִים – פרחחים וחסרי תרבות.
מַנִּיחִין – מזניחים.
צָוַחְתְּ אוֹתָן – קראת להן.
“רָמוּ עֵינַי” – התגאיתי.
הֶחֱזִירַנִי לְמַלְכוּתִי – לאחר כישלון מרד אבשלום.
“כְּגָמֻל” – כתינוק.
לְהִתְגַּלּוֹת – בעירומו.
שִׁוִּיתִי נַפְשִׁי – עשיתי את נפשי (כנפשו של התינוק).