צד “וַיַּךְ אֶת מוֹאָב וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל… שְׁנֵי חֲבָלִים לְהָמִית וּמְלֹא הַחֶבֶל לְהַחֲיוֹת” (שמואל ב ח, ב) – לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד מִפְּנֵי שָׁאוּל הוֹלִיךְ אָבִיו וְאִמּוֹ אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב וְהָיָה בּוֹטֵחַ בּוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְיֵלֵךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם” (שמואל א כב, ג), וַהֲרָגָם מֶלֶךְ מוֹאָב וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אֶלָּא אָח אֶחָד לְדָוִד, שֶׁבָּרַח אֵצֶל נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון, וְשָׁלַח מֶלֶךְ מוֹאָב אַחֲרָיו וְלֹא רָצָה לִתְּנוֹ (וְהוּא הַחֶסֶד שֶׁעָשָׂה נָחָשׁ עִם דָּוִד), וּלְפִיכָךְ נִתְגָּרָה עִם הַמּוֹאָבִים (במ"ר יד, א).
שְׁנֵי חֲבָלִים וגו' – דויד הרג שניים מתוך כל שלושה מואבים.
רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה – שהיתה אם סבו של דויד (רות ד, כב).
הוּא הַחֶסֶד וגו' – חסד הנזכר בשמואל ב י, ב מבלי שפורט טיבו.
*
צה בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה פָּגַע בַּאֲדוֹמִים, בִּקֵּשׁ לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר… אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו… אַל תִּתְגָּרוּ בָם” (דברים ב, ג־ה); פָּגַע בְּמוֹאָבִים, בְּקַשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם: “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה” (שם שם, ט). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שָׁלַח יוֹאָב אֵצֶל דָּוִד, אָמַר לוֹ: פָּגַעְתִּי בַּאֲדוֹמִים וּבִקַשְׁתִּי לְזַנְּבָם, הוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, בְּמוֹאָבִים – וְהוֹצִיאוּ לִי אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נָהַג דָּוִד כְּבוֹד מַלְכוּת בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא עָמַד וְהֶעֱבִיר פֻּרְפּוּרָן מֵעָלָיו וַעֲטָרָה מֵעַל רֹאשׁוֹ וְנִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לוֹ אֵצֶל סַנְהֶדְרִין. אָמַר לָהֶם: רַבּוֹתַי, לֹא בָּאתִי אֶלָּא לִלְמֹד, אִם תַּרְשׁוּנִי אֲנִי מְלַמֵּד: שָׁלַחְתִּי אֶת יוֹאָב לַאֲרַם נַהֲרַיִם וְלַאֲרַם צוֹבָה וּפָגַע בַּאֲדוֹמִים וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “רַב לָכֶם”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ אֶת הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן” (שופטים ג, יג); פָּגַע בְּמוֹאָבִים וּבִקֵּשׁ לְזַנְּבָם וְהוֹצִיאוּ לוֹ אֶפִּיסְטוֹלֵי שֶׁלָּהֶם “אַל־תָּצַר אֶת מוֹאָב”, וַהֲלֹא הֵם פָּרְצוּ הַגָּדֵר תְּחִלָּה – “וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם… וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי” (במדבר כב, ה־ו). זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד” (תהלים ס, א) – מָכוּת וְתַמּוּת (בר"ר עד, טו).
פָּגַע – פגש.
זַנְּבָם– לפגוע בהם תוך התקפתם מאחור.
אֶפִּיסְטוֹלֵי – מכתב, תעודה, להוכיח (מן האמור למשה בידי הקב"ה) שאין לישראל רשות להילחם בהם ולתפוס את ארצם.
“אַל תָּצַר” – אל תציק.
לֹא נָהַג וגו' – ויתר על סמלי המלוכה המכובדים.
פֻּרְפּוּרָן – לבוש מלכותי, שצבעו ארגמן.
לֹא בָּאתִי וגו' – תלמידכם אני ואיני דן בהלכה לפניכם אלא ברשותכם, ומתוך ענווה אמר כך.
פָּרְצוּ את הַגָּדֵר וגו' – הפרו ראשונים את ההסכם שלא תפגע אומה בחברתה.
“וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו” – עגלון מלך מואב, בתקופת אהוד בן גרא.
“וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים” – בלק מלך מואב.
“אָרֶָה” – קַלֵל.
מָכוּת וְתַמּוּת – דורש את התיבה “מכתם” כשתי מילים: מך־תם; שעשה עצמו מך (שפל) ותם, ונהג בענווה יתרה כשבא ללמד לפני הסנהדרין (ולקבל את אישורם למלחמה במואב ובאדום).
*