אָכֵן טוֹב הַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא הוּשַׁר עוֹד!

אֲשֶׁר כָּל הֶמְיַת צְלִיל רַק אֵלָיו תֵּצֵא, תֵּכֶל,

וְלֹא תַּגִּיעַ לְסוֹף דִּמְמָתוֹ.

הוּא הַמְפַעֵם כּוֹכְבֵי רְתֵת וְלַחַשׁ דְּשָׁאִים

בְּדוּמִיַּת שַׁחַר,

מַרְעִיד בְּצִפִּיָּה מַעֲמַקֵּי לַיְלָה

כְּכִנּוֹרוֹת שֶׁנָּכוֹנוּ.

שְׁמֵי שַׁחַר שָׁוְא יָצֹלּוּ בְּאֵין סוֹפֵיהֶם,

יֹאבְדוּ בִּתְהוֹם עַצְמָם –

עַד תֻּמּוֹ לֹא יִדְלוּהוּ,

לֹא יְכִילוּהוּ.

הוּא הַמִּתְגַנֵּב אֶל לֵב נַעַר שְׁכוּר אֲבִיבוֹ

בַּמַּחְתֶּרֶת.

וּבְטֶרֶם יֵדַע מָה, מִי הַבָּא, מֵאַיִן

נִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו –

וַעֲבָרָהוּ גַל תִּמָּהוֹן, כִּלְיוֹן אֹשֶׁר,

וְהֻכָּה בְּסַנְוֵרִים מֵאוֹר עַצְמוֹ.

גַּם כִּי יִרְחַב לֵב עַד אַפְסֵי הַשָּׁמַיִם,

הֲיַעֲצֹר כֹּחַ הָכִיל

הַשִּׁיר עֲדֶן לֹא הוּשַׁר?

תרפ"ח