יוֹם קָצִיר נִשְׁתַּכַּח, מִתְחָרֵשׁ בִּשְׁאוֹנוֹ,

מְגַהֵק מִשּׂבַע בַּבָּר,

שְׁמַע: חוֹרֵק גַּלְגַּל הָעוֹלָם בִּמְכוֹנוֹ,

כַּנִּרְאֶה לֹא זֻפַּת זֶה כְּבָר.

מִתְנַהֲלִים יָמִים שְׁוָרִים בְּהַרְחָבָה

וּכְקַטְרָב הַשֶּׁמֶשׁ עַל גָּב.

יֵשׁ יוּנַף זְנַב־רוּחוֹת לְגָרֵשׁ מַחְשָׁבָה

עוֹקֶצֶת, טוֹרֶדֶת – לַשָּׁוְא.

מִתְנַמְנֵם כִּבְיָכוֹל, הַמּוֹשְׁכוֹת נִשְׁמָטוּ.

רַק פַּעַם הַמְּצִלָּה: דִּין־דָּן.

הַגִּידוּ לִי, יָמַי, עַד צְלָלִים יִנָּטוּ:

לְאָן?

משק “כבוש” תרפ"ז