רוּחַ דְּחוּפָה חָלְפָה, חָרְדוּ צִלְלֵי קָמָה,
דִּשְׁאֵי גַיְא הִכְסִיפוּ לְשֵׁמַע בְּשׂוֹרַת־סוֹד.
מַה זֶה זוֹמֵם שָׁמָּה בְּאֹפֶק נוֹרָא־הוֹד
מוּל שֶׁמֶשׁ דָּם שׁוֹקַעַת – עֵין־תֵּבֵל אֲשֶׁר קָמָה?
צִירֵי חֶרֶשׁ שָׁעֲטוּ מִסָּבִיב לִקְצוֹת עוֹלָם,
כָּל שִׂיחַ לָאַט עִמָּם בְּגִיל וּבְבַלָּהָה.
הִתְנַכְּרוּ רִגְבֵי שָׂדֶה, וְשַׁחֲקֵי שׁוֹאָה תָּהוּ:
אַיֶךָּ, הֵי בֶּן אָדָם! וְלֹא נִשְׁמַע קוֹלָם.
אַפְסֵי רוּחוֹת קָדְרוּ, חֲשֵׁכָה סְגֻלָּה הָיְתָה.
כְּמִקְסַם כָּזָב גָּזוּ אוֹר יוֹם וּבִטְחַת אָרֶץ.
נָגֹלּוּ פְּנֵי הַלּוֹט, הַמַּסְוֶה נִקְרַע.
בֶּן אָדָם, בְּרַח מִפֹּה, הַמִּקְנֶה הָעַז בָּיְתָה!
הַחַי בְּחֶבְיוֹן כֹּל, מִסִּתְרוֹ כִּי הִתְפָּרֶץ,
לְךָ בַּשָּׂדֶה נִקְרָה…
משק “כבוש” תרפ"ז