בעולם המדיני אירע דבר, שעדיין לא היה כמותו: יהודי – לואידז’י לוצאטי – נתמנה לראש הקבינט באיטליה.
מיניסטרים יהודים – זהו כמעט דבר רגיל. באיטליה גופה היה אפילו מיניסטר-הצבאי יהודי (היהודי אוטולנגו). גם לוצאטי עצמו כבר היה פעמים מיניסטר-הפיננסים. גם בקבינט הליברלי של אנגליה יש עתה מיניסטרים יהודים. אבל להעמיד יהודי – יהודי ממש ולא יהודי-מומר – בראש הממשלה, זהו דבר, שעדיין לא היה כמותו.
ולוצאטי הוא היהודי השני שזכה באיטליה לעליה גדולה יוצאת מגדר הרגיל: לאו מלתא זוטרתא היא גם משרת ראש האזרחים ברומי “עיר הנצח”, וגם למשרה זו זכה היהודי נתן. יהודי אחד שומר על נכסי הכהונה הקדושה, על כל אוצרותיה ההיסטוריים של רומי וגם על אלו שהביא לה טיטוס מירושלים. ויהודי שני עומד בראש הממשלה של הארץ. והתמנות זו לא עוררה כמעט שום רעש באיטליה. יש מתנגדים לשיטתו והשקפותיו הפוליטיות של לוצאטי, אבל אין איש מעפר בעפר לעומתו משום שיהודי הוא.
העתונות היהודית היא שהקימה רעש גדול והריעה תרועת-נצחון: הביטו וראו, אנטישמים, וקחו מוסר! שכחה העתונות שלנו, שמספר היהודים באיטליה כולה פחות ממספר היהודים בברדיצ’ב אחת. בתוך שלשים וחמשה מיליוני תושבי הארץ יש באיטליה גם שלשים וחמשה אלפים יהודים, ואין איש מכיר בהם משום שהם נבלעים מחמת מעוטם בתוך עם הארץ, אין איש מחַשֵב עמהם כְעִם עָם מיוחד, אין חושש לתגבורת כחותיהם והשפעתם על חיי המדינה. משום שמועטים הם היהודים באיטליה ואין העין תופסת בהם, אפשר שיתמנה היהודי לוצאטי לראש הממשלה והיהודי נתן – לראש אזרחי רומא.
וזהו אמנם אחד מצדיה של טרגדית הגלות הנצחית. כל עם ועם, כיון שיש לו שיכות קבועה למדינה, שבה הוא יושב, ואף-על-פי שאין הוא השליט במדינה, במדה שאוכלוסיו מתרבים וכחו מתחזק, בה במדה הוא מבצר לו השפעה בחיי המדינה ובשלטונה. וחלופיו בנו. כיון שמתרבה באיזו מדינה מספר היהודים, מיד מתחיל החשש העתיק של “פן ירבה” להטריד את תושבי-המדינה, מיד מתחילים לבקש עצות ותחבולות להחליש את כחם והשפעתם של היהודים, להרחיקם מכל משרות צבוריות ומכל-שכן ממשרות מדיניות, שיש בהן חשיבות יתרה.
אפשר לקבוע כמעט כלל: אין בני אומה משועבדת עולים לגדולה ולמשרות חשובות במדינה, אלא אם כבר היא תופסת בה מקום גדול; ואין בני אומתנו שלנו עולים לגדולה ולמשרות חשובות באיזו מדינה שהיא, אלא אם אין אנו תופסים בה עדיין שום מקום.
העולם 1910