הַדּוֹדָה רָחֵל עָנְדָה מַשְׂכִּית
זָהָב מְרֻקַּעַת אוּלַי בַּת מֵאָה
שָׁנִים, אָמְרָה הַזַּבָּנִית, נִפְתַּחַת
כִּכְנָפַיִם לִשְׁתֵּי תְּמוּנוֹת. מֵרֹב
שֶׁעָנְדָה אוֹתָהּ שָׁחֲקָה הַמַּשְׂכִּית
אֶת טַבַּעַת הַתֶּלִי וְצָנְחָה עַל
הָרִצְפָּה. כַּמָּה נִבְהֲלָה הַדּוֹדָה
רָחֵל, כְּאִלּוּ כָּל חַיֶּיהָ צְרוּרִים
בַּמַּשְׂכִּית הַסְּגַלְגַּלָּה. לְרֹעַ
הַמַּזָּל קָבַע הַצּוֹרֵף, אֲנִי חַיָּב
לְפָרֵק אֶת הַכְּנָפַיִם, וּמִתַּחַת לְמַצַּע
הַקְּטִיפָה הַכָּחֹל בְּאַחַת הַכְּנָפַיִם נָח לוֹ תַּלְתַּל
זָהָב תִּינוֹקִי, אֵיזֶה מַזָּל, לָחֲשָׁה
הַדּוֹדָה רָחֵל, וּלְעַצְמָהּ, כַּמָּה
מִתְקַנֵּא צַוָּארִי בְּצַוַּאר הָאִשָּׁה
הָעֲלוּמָה.