אבדה גדולה אבדה למדע ולכחמת ישראל במות עליה אחד מטובי בניה־בוניה ר' אבא אפלבוים ז"ל ברישא בשנת הע"ב לימי חייו.
ר' אבא אפלבוים היה מחובשי בית המדרש הישן ובימי נעוריו חדש הרבה “חדושי תורה” ודברי פלפול לפי טעם הדור ההוא ויחברם בצורת ספר שזכיתי לראותו תחת ידו ושהביט עליו בבטול ובגחוך. אבל אלו היו חטאות נעורים ועד מהרה עזב את דרכו זו, דרך הבטלה ולהג הרבה, ויתחיל עוסק בחקירות מדעיות ממש.
וכך התחיל מטפל בדברי ימי ותקופות רבני איטליה וחוקריה המפורסמים, שהיו שם לפני מאות שנה ואילך.
כפרי עבודתו זו נולד ראשונה חבורו על ר' עזריהו די פיגו (בעל “בינה לעתים” ו"גדולי תרומה"). הלאה מונוגרפיה על ר' יהודה מוסקטו בעל “קול יהודה” על “הכוזרי” ודרשות “נפוצות יהודה”, מי שהיה רב במנטובה.
אחרי הפסקה רבת שנים פרסם חבור זעיר אבל רב האיכות במקצוע זה על ר' “משה זכות”, חייו ומפעליו.
כל החבורים הללו מצאו הדה ואהדה רבה אצל חכמי המערב השיטתיים, שהוקירו אותו תכלית הוקרה לרגלי עבודתו המדויקת והמדעית, ביחוד היה חביבם של הדר' אברהם ברלינר, הפרופיסור דוד צבי הופמן נ"ע והפרופיסור יהודה אריה בלוי מבודפסט.
ועוד הרבה כתבי יד חשובים נשארו טמונים אצלו שלא נתפרסמו עדין. אבל לא רק בשדה המדע והחכמה עבד חביבנו מר אפלבוים. הוא עסק גם בפובליציסתיקה ויפרסם מפקידה לפקידה מאמרים זה חמשים שנה ויותר בעתונות העברית אשר בפולניה.
גם בשדה הפדגוגיה והחנוך היו לו זכויות לא מעט, וכך הרביץ תורה ויעמיד תלמידים למאות, שנמצאים עכשו בכל קצוי תבל כרבנים ואנשי צורה. באופן כזה היה לחלוץ בית הספר העברי החדש כיום הזה, וכציוני שקדם להרצל השתתף בעירו הוא בכל עבודות הציוניות והתרבות, וגם בקהלה אשר בעירו רב את ריב עניני הרוח שלנו.
וגם בועידות ובקונגרסים הרבה לקח חלק, ויטביע בכל מקום את חותמו, חותם של “צורבא מרבנן”, איש מדע ותורה ואוהב ישראל.
ולא היה אושר יותר גדול ומציאה יותר גדולה בשבילו מאשר להשיג בשעת־כושר מתאמת בן־גיל, “אדם משלו”, שאתו אפשר היה לו לשוחח על אבעיות ופרובלימות שונות של חכמת ישראל וקדמוניות עמנו בד' אמות של ביבליותיקתו העשירה שהיתה שעשועיו ומשא נפשו היחיד. עקד ספריו זה צבר וישלימו ברוב דעת ותבונה ובמומחיות מפליאה שראויה למפות במשך כחמשים שנה ויותר.
ועכשו באמצע עבודתו ולמודיו נקרע מתוכנו, לפני הגלימו את משא נפשו ותכליתו, תכלית כלנו, להתישב בארץ אבות, ארץ געגועינו וחלומותינו.
חבל על דאבדין! לאבא אפלבוים לא תמצא תמוה כל כך מהרה. פשוט, מפני שצורבא מרבנן וצנא מלא ספרא כמוהו הוא מסקנת־עבודה חרוצה בת הרבה עשרות שנים ללא הפסק וללא יגיעה בשדה הרוח והתורה.
וכדאי היה לקיים החלטת מכבדיו ומוקיריו, להוציא לאור את כתבי ידו, שיעשירו בודאי את חכמת ישראל וישמשו נדבך לבנין המפואר הזה ולהעלות את עקד ספריו ירושלימה. יהי זכרו ברוך.
תרצ"ג.