אָז הַשָּׁלִיחַ תּוֹמַס חָשׁ וּבָא –

אֲבָל אֵחַר, כּי כְּבָר הָיָה נִצָּב

מַלְאָךְ זָרִיז שָׁם, אֲשֶׁר לוֹ צִפָּה

וְאֵצֶל קְבוּרָתָהּ נָתַן לוֹ צַו:

גֹּל אֶת הָאֶבֶן. רְצוֹנְךָ לָדַעַת

אֵיפֹה הִיא זוֹ שֶׁאֶת לִבְִּךָ לָקְחָה?

רְאֵה, כִּצְרוֹר בָּשׂוּם הָיְתָה מֻצְנַעַת,

לִזְמַן מוּעָט שָׁם בַּפִּנָּה הֻנְּחָה,

עַד כִּי הָאֲדָמָה מָלְאָה נִיחוֹחַ

בְּכָל קְפָלֶיהָ, כְּאָרִיג עָדִין.

כֹּל אֲשֶׁר מֵת, וַאֲשֶׁר אִבֵּד כָּל כֹּחַ

הֲלוּם רֵיחָהּ הִנּוֹ (הֲלֹא תַּבְחִין).

הִנֵּה בַּד הַפִּשְׁתָּן – אֵיפֹה תִּמְצָא

כּוֹבֵס שֶׁיַּלְבִּינוֹ עַד כְּדֵי כָּךְ?

הָאוֹר אֲשֶׁר מִגְּוִיָּתָהּ יָצָא

מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַז הָיָה וְזַךְ.

וּבְאֵיזֶה רֹךְ עָלְתָה מִן הַבָּהִיר –

דָּבָר לֹא זָע, נִדְמֶה כִּי כָּאן הִיא עוֹד.

אַךְ הַשְּׁחָקִים רָגְשׁוּ, הָמוּ מְאֹד:

כְּרַע, אָדָם, הַבֵּט אַחֲרַי וְשִׁיר.