יְהִי, אָחִי, לְךָ סֵפֶר שְׁלַחְתִּיו

וּמִמְכֶּרֶת צְמִיתוּת לָךְ מְכַרְתִּיו,

וְהָסֵר מֵעֲלֵי שִׁכְמִי כְּבֵדוּת,

לְמַעַן כִּי כְהַר תָּבוֹר נְשָׂאתִיו.

וּמָה אֶצְעַק וְעַד אָנָה אֲשַׁוַּע?

וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי כִּי שְׁאִלְתִיו!

וְלֹא אֶתְמַהּ בְּךָ, כִּי אַתְּ נְתַתּוֹ

אֲבָל אֱתְמַהּ בְּנַפְשִׁי, כִּי לְקַחְתִּיו.

וְזַמֹּתִי הֱיוֹת לִי בוֹ תְעָלָה

וְכָמוֹךָ תְּמִים דֵּעִים חֲשַׁבְתִיו,

וְכַמָּה הֶעֱבַדְתַּנִי בְּקָרְאוֹ –

וְלוּ הָיָה אֱלוֹהַּ, לֹא עֲבַדְתִּיו!

וְזָכַרְתִּי שְׁמוֹ בִּקְהַל חֲכָמִים –

וְכִמְעַט יִסְקְלוּנִי עֵת זְכֵרְתִיו.

וְאָמְנָם כִּי אֲנִי מוֹשֵׁל בְּרוּחִי

אֲשֶׁר לֹא בַחֲמַת אַפִּי קְרַעְתִּיו!

חֲדַל לָתֵת עֲוֹן רַב עַל עֲוֹנָךְ,

וְאִם הוּא מִנְּשֹׂא גָדוֹל – סְלַחְתִּיו.

וְלֹא אֶפְנָה אֲנִי עוֹד אַחֲרֵי זאת

וְלֹא אוֹסִיף רְאוֹתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיו.

לְכָה, אִיעָצְךָ וּשְׁמַע בְּקוֹלִי –

וְלֹא אִיעַץ אֱנוֹשׁ כִּי אִם אֲהַבְתִיו:

חֲצָב-קֶבֶר וְטָמְנֵהוּ בְתוֹכוֹ,

וְאַל יִחַר לְךָ אֹמֶר גְּזַרְתִּיו.

וְאִם אָדָם חֲסַר לֵב יִדְרְשֵׁהוּ

תְּכַחֶשׁ-בּוֹ וְתֹאמַר “לֹא רְאִיתִיו!”