סז אִישׁ הַר הַבַּיִת הָיָה מְחַזֵּר עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר וַאֲבוּקוֹת דּוֹלְקוֹת לְפָנָיו, וְכָל מִשְׁמָר שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד וְאוֹמֵר לוֹ: “אִישׁ הַר הַבַּיִת, שָׁלוֹם עָלֶיךָ!” נִכָּר שֶׁהוּא יָשֵׁן, − חוֹבְטוֹ בְּמַקְּלוֹ. וּרְשׁוּת הָיְתָה לוֹ לִשְׂרֹף אֶת כְּסוּתוֹ. וְהֵם אוֹמְרִים: “מָה קוֹל בָּעֲזָרָה”? – קוֹל בֶּן לֵוִי לוֹקֶה וּבְגָדָיו נִשְׂרָפִים, שֶׁיָּשֵׁן לוֹ עַל הַמִּשְׁמָר. רַ' אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: פַּעַם אַחַת מָצְאוּ אֶת אֲחִי אִמִּי יָשֵׁן, וְשָׂרְפוּ לוֹ אֶת כְּסוּתוֹ (תמיד כז ע“ב־כח ע”א).

אִישׁ הַר הַבַּיִת – הממונה על שומרי הר הבית והמקדש.

מְחַזֵּר וגו' – סובב בלילה בין השומרים.

עוֹמֵד – קם על רגליו.

חוֹבְטוֹ – מכה אותו (כדי להעירו).

כְּסוּתוֹ – בגדיו.

וְהֵם אוֹמְרִים – שאר הכוהנים והלוויים (השומעים את הרעש).

*

סח בָּרִאשׁוֹנָה כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ – תּוֹרֵם, וּבִזְמַן שֶׁהֵם מְרֻבִּים – רָצִים וְעוֹלִים בַּכֶּבֶשׁ, כָּל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים, וְרָצִים וְעוֹלִים בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶם אֶת חֲבֵרוֹ – וְנָפַל וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בְּפַיִס.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כּוֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִים וְרָצִים וְעוֹלִים בַּכֶּבֶשׁ. קָדַם אֶחָד מֵהֶם לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַ' צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: “כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה… וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ” (דברים כא, א־ב) – אָנוּ עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה, עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כָּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר, אָמַר: “הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִן בְּנִי מְפַרְפֵּר וְלֹא נִטְמָא סַכִּין” – לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם

טָהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים (יומא כב ע“א־כג ע”א).

לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ – לזכות להרים את האפר מעל גבי המזבח, עבודה שנעשתה מדי יום ביומו.

הֵם מְרֻבִּים – כוהנים רבים רוצים לזכות במעשה זה.

כֶּבֶשׁ – המעלה שהוביל אל המזבח.

כָּל הַקּוֹדֵם – כל המגיע ראשון לתחום של ארבע אמות (כשני מטרים) מן המזבח.

שְׁנֵיהֶם שָׁוִים – שני כוהנים רצו כתף אל כתף.

פַּיִס – על ידי הגרלה.

קָדַם אֶחָד וגו' – הכוהן שהגיע שני נדחף לתחומו של הכוהן שהגיע ראשון, וזה הרגו בכעס.

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר – נאמר בדין עגלה ערופה (דברים כא), העוסק באדם שנמצא הרוג ואין יודעים מי הרגו, ועל כן צריך לכפר על העיר הקרובה אל מקום החלל.

עַל מִי לְהָבִיא וגו' – מי צריך להביא את העגלה הערופה: העיר ירושלים או הכוהנים העובדים בעזרה?

גָּעוּ – פרצו.

תִּינוֹק – הכוהן הצעיר שנדקר.

מְפַרְפֵּר – גוסס, וטרם יצאה נשמתו.

וְלֹא נִטְמָא סַכִּין – כי רק מת (ולא גוסס) גורם לטומאה.

לְלַמֶּדְךָ וגו' – הסיפור בא להראות כי יותר משהוטרדו מן הרצח דאגו פן ייטמאו כלי המקדש.

*